את קמה בבוקר ומתארגנת בחטף, מחלפה ומניקה ויוצאת מבית בלי לשתות קפה או לשתות כלל. יש לך עוד דו"ח התקדמות לאלתר לפני הפגישה עם המנחה שלך ואת רצה להגיע מוקדם. את פורקת לתוך המכונית את תיק ההחתלה,התיק האישי שלך, צידנית עם חלב ותינוקת אחת שנחלצת מהמנשא ונחגרת בכיסא הבטיחות. ביציאה מחנייה, את מעיפה מבט מתוך הרגל ברכב שחנית לידו ורואה פגיעה קטנה בנקודה בה הייתה מתקבלת אחת לו היית קרובה מדי בעת שיצאת.
את מחשבת מהר בראש- היה לך מספיק מרחק, יצאת ישר לא סובבת את ההגה לפני שהתרחקת מספיק, לא הרגשת פגיעה. אבל את מספיק חסרת ביטחון בנהיגה שלך והיית מספיק לחוצה הבוקר, שאת לוקחת בחשבון שיכול להיות שלא שמת לב. את לא מצליחה להחליט אם הרכב השני קבוע כאן- כלומר, תמצאי אותו כאן גם בערב ותוכלי להשאיר הודעה אז- או שמא מבקר. אין לך בכלל עט או נייר איתך.
א נושמת עמוק, מחנה שנית, מטמינה את התיק מתחת לכיסא וקושרת את התינוקת חזרה במנשא, עולה בחטף במדרגות, לוקחת מהבית דף ועט, מתנצלת עמוקות ומבירה לכלב שלך שאמנם חזרת, אבל זה רק זמני, ולמרות שאת אוהבת אותו עד כלות את נאלצת ללכת.
את משאירה פתק ויוצאת מהחנייה בתשומת לב כפולה. בבואך לצאת מהרחוב את מגלה כי אוטובוסים ומשאיות שיחקו צ'יקן והוא חסום לחלוטין. את עוקבת אחרי המכונית לפניך שמשתמשת במעבר חצייה כדי להסתובב באופן לא חוקי ויוצאת מהצד השני של הרחוב.
בדרך למטפלת את שוב מפספסת את הפנייה שגוגל מתעקשים שאת יכולה לבצע אבל כל התמרורים מראים אחרת, ומחליטה לחנות ברחוב המקביל ולחסוך את הסיבוב. את מוצאת חנייה בין עשרות חניות נכים וחניות פרטיות, פורקת תינוקת ותיקים, עולה במדרגות, נפרדת לשלום בלב כבד, מתזכרת את הידיד שיביא את בנו מאוחר יותר לשלוח עדכון, יוצאת חצי רחוב ברוורס, כי ככה זה הרחובת הירושלמים הצרים האלו, ואז מחכה עוד רבע שעה באוטו סתם, כי משאית הזבל עוברת וחוסמת את הדרך.
את מגיעה לקמפוס תוהה מאיפה לאנשים יש אנרגיה לצפור כל כך הרבה על הבוקר, קולטת שכבר מאוחר ורצה לכיון המעבדה בתקווה שתצליחי לא להביך את עצמך בפגישה. בדרך את עוברת בפני העובדים שאחראים לשיפוצים בקומה שלך.
את מזכירה לעצמך שאחרים לא אמורים לספוג את מצב הרוח לך, אז עוטה חיוך ומברכת אותם לבוקר טוב. הם עונים ושואלים לשלומך ואת עונה בחביבות והם מחזירים באיחולים, ובכמה מטרים שחולפים עד שאת חוצה את המסדרון ונכנסת למשרד החיוך שלך כבר הופך אמיתי.

-

פוסט שנתקלתי בו עכשיו, ומציג אירועים מלפני אולי חודשיים. אם זה נראה כאילו רוב צרותיי בחיים נובעות מהאילוץ לנהוג, זה לא במקרה (מכוניות אוטונומיות במהרבה בימינו אמן). בעלי המכונית לא התקשרו אליי, אז אני מניחה שזו באמת לא הייתי אני שאחראית על הפגיעה שלהם.