שבוע שלם שאני ובייבי די ברחנו.
הכל התחיל כשעליתי על הרכבת אחרי יום לימודים מתיש כהרגלו בב"ש.
קיבלתי הודעה מהגננת שלאור המצב הבטחוני הגן יהיה סגור מחר.
אני בכלל לא ידעתי מה קורה כי כל היום הייתי עמוק בתוכנות המחשב שאיתן אנחנו עובדים.
הרכבת התחילה לנסוע ואני התקשרתי לאמא שלי לשאול מה קורה.
היא אמרה שגילה (סבתא של דילן) התקשרה ושיש מלחמה.
אמא ואבא שלי לא ידעו מה קורה ופתחו טלויזיה, התחיל "מבצע"- "עמוד ענן"
אמא שלי אמרה לי מה קורה.
יכול להיות שמללתי את המילים "מלחמה", "הפצצות" ו"חמאס" באותו המשפט ברכבת וקצת הפחדתי את הנוסעים שישבו מולי... שיהיה.
הגעתי הבייתה והכל היה בסדר. שמענו יירוטים מרחוק... אפילו קפצתי לבקר את עדן והלכנו לתחנת דלק וראינו יירוטים של כיפת ברזל מרחוק.
הבוקר אחרי היה שונה לגמרי.
התעוררתי מהאזעקה ב8 בבוקר, חטפתי את דילן מהמיטה ורצתי למסדרון (כי ממ"ד אין)
נשכבתי עליו וקיוויתי לטוב.
שמענו את הנפילות וידעתי שדילן כבר לא יחזור לישון.
מפה התחלנו בוקר "שגרתי של ארוחת בוקר וקצת טלויזיה אבל הפיצוצים לא הפסיקו.
שמענו אותם מכל האיזור וידעתי שהולך להיות גרוע יותר.
בנתים חברה שהכרתי לפני כמה חודשים אמרה שאם יהיה גרוע, אני יכולה לבוא עם בייבי די אליה (גם לה יש ילד)
התחלתי לארגן תיק עם בגדים וכל מיני דברים לדילן ולי למקרה הצורך.
לצאת היה בלתי אפשרי כי כל הזמן נפלו פצצות ופחדתי.
בסופו של דבר אחרי שאח שלי והחברה שלו וגם החברה שהזמינה אותי לחצו עלי לנסוע, יצאנו מהבית, ביום חמישי בערב לכיוון מודיעין.
הדרך הייתה מפחידה למרות שאני מכירה אותה כלכך טוב, אבל בימים כאלו, לצאת לחצר היה מפחיד.
כשעברתי חצי מהדרך כבר הרגשתי יותר בטוח והייתי רגועה יותר.
הגענו לחברים שלי ונשארנו שם עד יום שבת.
הגענו אחרי שההורים אמרו ששקט והכל בסדר ואני יכולה לחזור (אבל כמובן שאני אצא מהאוטו בדיוק ברגע של שני פיצוצים לא כלכך רחוקים (וללא אזעקה)
אז הלכנו לישון וקמנו בבוקר ראשון ודילן הלך לגן שהיה במקלט בימים האלו.
בערב עדן רצתה שאני אקפוץ לבקר אותה כי "כבר שקט פה" לפי מה שהיא אמרה.
בהתחלה התלבטתי אבל אמרתי שאני לחוצה ואני רוצה להישאר קרובה לדילן הלילה.
אז הוחלט לבטל ואמרנו לילה טוב אחת לשניה.
לא עברה שנייה ואזעקה הידהדה ברחבי הקיבוץ, מלווה בפיצוצים חזקים והבית רעד.
עדן ישר התקשרה להגיד לי שיש לי חושים מטורפים ואיזה מזל שלא נסענו.
בבוקר שאחרי הוזמנו להתארח אצל משפחה שהבן שלהם בגן של דילן ושהם העברנו את שארית הזמן, עד היום בצהריים.
ואם זה לא מספיק, כל החברים והמשפחה גרים בעוטף עזה ובאיזור אשקלון, אבא של דילן הוקפץ מיום חמישי למילואים וכל זה יצר עוד יותר מתח!
לפחות דילן לא התרג מכל המהמה שמסביב.
וזהו, זאת הייתה חווית המלחמה שלי..
שנדע רק ימים שקטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: