הבלוג של הדוד הבלונדיני

אין לי ממש תכלית לפוסט הזה.
זה לא שחזרתי. זה לא שאני במצב.

זה לא שמישהו יקרא את זה.
לא שזה משנה בכלל. הרי עוד רגע הכל כאן נסגר.

ואולי, בגלל זה אני כאן.

אני בישראבלוג פחות או יותר מהפתיחה. כלומר לא עם הבלוג הזה. אבל כשאתה מבין שיש מקום שבילית בו בערך מחצית מחייך (טכנית יותר) אתה מבין שבין אם תרצה או לא תרצה הוא ככל הנראה עיצב חלק ממי וממה שאתה.

לא יודע אם זה תמיד נראה עליי ובוודאי יש אנשים שאם הייתי אדם של הגדרות הייתי אומר שהם ראויים יותר. אבל אני לא נושא שום דגל. אני בסה"כ נפרד.

אני חושב שבזמן האחרון אני מתחיל להבין כמה אני מתגעגע. אני מתגעגע להכל. לעבר. אפילו קצת לעבר ההוא שחשבתי שאני לא אתגעגע אף פעם.

לשנים התמימות הללו, שלא באמת ידעתי להעריך בזמן אמת, כי WELL הייתי אני. היה לי קשה ולא ידעתי להתמודד. בינינו, אפשר לטעון שגם היום לא הרבה השתנה. שזה נכון ולא נכון בו זמנית ככל הנראה.

אני כל כך עייף. אין לי כוחות. לא כרגע. אני מרגיש כאילו החיים שלי כאן. הכרתי כאן כל כך הרבה אנשים מדהימים וטובים. בטח רובכם לא יודעים את זה. אבל כל אחד ואחד מכם השפיע עליי בצורה כזו או אחרת.

לחשוב שהבלוג הזה (שכאמור, הוא לא הראשון) קיים לפניי שהייתי עם הדר. לחשוב שעכשיו אני לא איתה. מחשבה שאני עוד לא באמת מעכל. לא לגמרי.

לא מפסיק לחשוב עליה. לא מפסיק להתגעגע. לא מפסיק להתגעגע למשפחה שלה. שהייתה המשפחה שלי ונעלמה לי. אני יודע שלהכל יש סיפורים אחרים מצדדים אחרים. אני לא מתיימר לחשוב אחרת. זה לא עושה את זה פחות כואב. אני רק בן אדם בסופו של דבר.

השתנתי המון ואיכשהו בבסיס אני מרגיש אותו הדבר. לא יודע איך זה הגיוני אפילו.

כואב לי ברמות קשות.

אני עייף.

ורק בא לי לנוח.

קשה לכמת את ההשפעה של הפלטפורמה הזו על הדור שלנו.

לא נתפס.

כואב לי ואני לא מצליח לשחרר.

שומע Hoobastank.

Still crawling in the dark. still looking for the answer.