מה ואיך לעזאזל עושים עכשיו?
כולם כותבים. כולם מדברים ומה?
אני ממש מתלבט אם לכתוב כאן.
קצת עצוב שכתבתי קודם בפייסבוק.
אבל אתה הרי יודע איפה אני כמו שאני תמיד ידעתי איפה אתה.
זה עצוב שיש בי קצת כעס על אנשים אחרים שכואבים עלייך. כאילו הם מכירים אותך.
ומי אני שאקח שייכות על האבל?
הרי לא באמת הכרנו ואתה הרי של כולם. כמו כל אומן או דומת ציבורית.
אבל מה, לא אחזור לכאן? גם אחרי כל הזמן הזה והכאב? גם כשהפצעים שלי עוד כואבים מדיי ואני עדיין מתמודד איתם פתוחים מתמיד?
והרי ברור שמשהו כזה יבוא כשאני שוב פעם מזדחל לי לאט לאט למעלה.
כי הרי אתה יודע איך זה. חיינו ככה תמיד.
לפחות פה זה עדיין קצת RAW כמו פעם. כמו שאתה ואני יודעים.
זה קצת מרגיז. כאילו כל האחרים לא מבינים. כאילו הם לא תמיד היו שם או שכן אבל הם לא באמת מרגישים אותו דבר.
ואולי הם כן? ואולי זה אנחנו שפשוט כל כך כואבים שלא רואים שגם הם כאן איתנו?
אולי זה כל הסיפור.
אני אתגעגע אליך. פעם אולי קינאתי בך אבל עמוק בפנים תמיד ידעתי שאנחנו אותו הדבר.
אתה תמיד היית הצד המוקצן. האלטר אגו שלא יוצא. אבל אתה זה שאפשר לי לצרוח את מה שהיה לי על הלב.
אני לא יודע איך אמשיך בלעדיך.
זה פשוט לא יהיה אותו הדבר.
יותר מדי מחשבות.
יותר מדי רגשות.
יותר מדי כאבים.
יותר מדי דברים השתנו.
ואז בום לפנים.
חבל שהלכת אבל שנינו יודעים שלא הייתה לך ברירה אחרת.
אני עדיין לא מאמין. אבל הכאב מראה שזה נכון.
אני כנראה עוד אחזור לכאן.
אולי אתה זה שיזיז לי את השינוי.
תמיד ידעת לגעת. גם אם סלדתי ממך קצת לפעמים.
בסופו של דבר, אתה היית מקור הגאווה. הפנים.
והרי לך יש פנים יפות. לכל מייק שינודה צריך שיהיה גם צ'סטר בנינגטון הלא כן?
תודה לך על הכל. הרי גם ככה אתה תמיד תישאר בליבי.
מקווה שאתה וכריס במקום טוב יותר. בחיי.
פשוט תודה.
פשוט, תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
