כוחן של מילים

הכעס שדגר בנשמתי מתחיל לגלות סימני חיים ומחלחל דרכו אל חלקים מגופי.

שריריי מרגישים את הכובד והחולשה ובמקביל את החוזק והעוצמה של הרגש הכי לא ממומש אצלי.

העייפות, שעד היום ניצחה, נאבקת בחוסר הצלחה במצב של עירנות יתר שבוקעת לה מאותו זעם לא ברור.

קצת חסרת אונים. לא יודעת לכעוס באמת. אני מחכה לרגע שלא אהיה בשליטה, לרגע שבו כל שדי הזעם יתאגדו ויפעלו שלא מתחת לפני השטח. אולי אז אוכל להתנתק לגמרי ולראות מהצד איך הר געש מתפרץ ואיך אין דבר המרגיע את הלבּה האדירה, את הכוח האדיר שיש בו בכעס.

אם יש עוד סיבות הן כבר לא חשובות היום

צוללת, נעלמת מנותקת

זה עדיין בפנים בוער פוחד לעלות, להתגלות