לגעת בשמיים

באת, נגעת, נסעת.

במגע יד, בלי באמת לעשות את זה, כאילו גנבת את תומתי, את האמת המוסרית, גרמת לי לפקפק בערכים שלי, גרמת לי לשקול את דיעותי שנית.

וכאילו שזה לא מספיק, זה לא נגמר - זה ממשיך וממשיך, ואני מנסה להלחם בזה, והאמת שבלי רצון - זה הדבר הכי גרוע - לקחת ממני את הרצון להתנגד.

איך עשית את זה אני לא מבין, לא יודע איך להלחם בזה, בתשוקה, בתאווה, בערגה למגע גופך... אני לא סטוציונר, זה לא יעזור, לא מתאים לי הסגנון הזה, וכמה שאני לא מנסה להסביר את זה לעצמי זה לא עוזר - אני רוצה אותך, ורוצה אותך בטירוף.

ואז, כאילו שזה לא מספיק קשה לי, אני מדבר איתך, ואתה אומר דברים שמדליקים בי אש, האוזנים ששומעות נהיות אדומות, ואני הרי מעולם לא הסמקתי בעבר, מה לעזאזל נסגר?

אני יודע שאני לא מאוהב בך, אז אולי זה המרדף והמשחק שמדליקים אותי, אבל מצד שני אני רוצה אותך ולא את המשחק... שיגעתי לי תשכל, שלא לדבר על השותף שלי שכבר לא יכול לשמוע את השם שלך בלי להרגיש צורך עמוק להעיף עליי צלחת חרס...

ואתה יודע שאני מרגיש את זה, ואתה מנצל את זה... אני לא יודע מי יקרע למי את הבגדים אם נפגש שוב, אפילו אם זה יהיה רק לקפה אני חושב שאני לא אוכל לעמוד בזה בלי לקבל "מנה" ממך , אפילו קטנה, רק להרגיע את ה"קריז"....

אולי באמת תל אביב משפיעה עליי.. נמר לא אמור להפוך את חברבורותיו, אבל מסתבר שזה הרבה יותר מתבקש משחשבתי....