לגעת בשמיים

נשבר לי, פשוט נשבר לי מעצמי ומחוסר הכישרון העצבני שטבוע בי בכל מה שקשור לכל מה שקשור.

מילא זה שאני עובר עכשיו מתקפה הורמונלית חסרת תקדים שככל הנראה נובעת מהסביבה המאוד מינית פה בתל אביב, עיר הקודש והקוטג', שגורמת לי לזעזוע קשה אפילו יותר מהצפוי בעקבות הסירוב של המוסר הדפוק שלי לעשות סטוצים, מילא זה שאני עדיין משוכנע שאם לא הייתי אני, לא הייתי מתחיל איתי גם אם היו נותרים בעולם רק אני , האחר (שאני הייתי) וכבשים, מילא זה שנכנסתי לשגרה מטביעה שגוררת אותי מידיי פעם לדכאונות של "לאן לעזאזל כל זה מתקדם אם בכלל", אבל למה לעזאזל, כשאני פוגש את אחד האנשים הבודדים בעולם שאני יכול לומר בפה מלא שאם הוא רוצה אותי אני מתחתן איתו במקום ולא רוצה יותר אף אחד אחר בעולם לנצח בלי חרטות (ולא, הוא לא חתיך הורס, לא איטלקי, אין לו מבטא ממוטט, הוא לא מסוקס, לא שרירי מי יודע מה, לא גברי בסגנון אנשי המערות - אין בו שום דבר שמושך פיסית יותר מאחרים, זה פשוט מי שהוא שתפס אותי...), וכששנינו לבד לבד, בבית שלו, באווירה שיכולה להתפרש רומנטית (למרות שזו לא הכוונה המקורית) בעיקר לאור הבידוד שלנו מהחוץ עקב גשם זלעפות וקור אימים, למה במצב הזה אני חייב להיות הכי לא מעניין, לא מצחיק, לא משעשע, ולא מושך שאני אי פעם יכול לדמיין מישהו?????? למה????? ולמה אני יכול להיות הכי כריזמתי ומצחיק, ושנון ומשעשע, ומושך רק עם אנשים שאני לא אמשך אליהם גם אם יחזיקו לי רובה טעון במרגמה צמוד לרקה???? זה איזה סוג של הומור גלקטי שאני אמור איכשהו להבין אחרי 120 שנה???? אז זהו זה, נשבר לי מעצמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נ.ב.ל.ק.ל (נ.ב לא קשור לפוסט)

סבינההתגעגעתימקווהשאתסולחתעלההעלמותומקווהשתקראיאתזהבכלל