מבעד לעלטה העוטפת באת אלי נענה לקריאתי
חיבוקך לא מרפה , מבודד אותי מכל המסביב
יום וליל היית איתי מחזיק אותי עומד גם כשאין למה
הבדלת אור מחושך בעצם קיומך
אהבתי אותך כמו שהשמש אוהב את האור,כמו חלק מגופי
לא מכיר בעוצמה בעצמי, לא מעכל עד כמה אתה חלק ממני
ואז ברגע של חולשה, בחרתי לוותר, בחרתי להרים ידיים
הרבה יותר קל היה להגיד לך ללכת, ואני בחרתי בצעד שפל אפילו יותר
לא אמרתי כלום, פשוט לא אמרתי כלום
ימים עברו חלפו, לוקחים איתם שבועות, לוקחים אותם חודשים, לוקחים איתם שנים
לוקחים איתם אותך, לוקחים אותך ממני, הופכים את הפער הקיים ביננו לתהום
מגדילים בי את הפחדים, את החששות, ומגדילים את הכאב שבחרתי להחשיך
פה ושם שמעתי עליך, שמך עלה שוב ושוב, ואני חייכתי והמשכתי הלאה
מנסה לשדר שלא אכפת לי, אבל לא ממש בטוח למי מיועד השידור, למזכיר שמך, או לי
ביום ההוא באתי רק כדי להגיד שלום אחרון, ונפרדתי בדרכי שלי, בחיוכים ובצחוק
כשכל קרן אור שיוצאת מעיני כאילו מורידה מהן מאור פנימי, כל צחוק שלך נבלע בתוכי
נזרק לבור בלי תחתית, מוחזר מהקירות בהד אימתני, ואני כואב כל צחוק וצחוק, יודע שהוא האחרון שלך
האחרון שלך שאני אשמע
ואחרי אותו היום, נעלמתי, נספגתי במסביב, במסביב שממנו בודדת אותי,בורח ממנו אליו
ואתה ניסית, התקשרת, שאלת, הזמנת, ואני חייכתי ומלמלתי מילים לא לי, לא שלי
ולבסוף אתה כנראה אמרת נואש ונעלמת
לא יודע למה אתה עולה שוב עכשיו, כשאני רחוק כל כך פיסית ונפשית
חשבתי שהגליד, אבל מסתבר שיש שדים שאי אפשר ממש לנצח
אתה מאמין שאני שוקל ממש לספר לך? אני לא יודע אם לצחוק או לבכות,
אני לא מאמין שאי פעם יהיה לי האומץ באמת לקום , להתקשר אליך , לקבוע פגישה ולספר
אם אני אראה אותך במצב כזה אני בטח אתפרק עליך מבכי
אני כל כך אוהב אותך, וכל כך פוחד לאבד אותך
לא יודע איך אפשר לאבד אותך אם אתה לא שלי , אבל זה הכי מפחיד
אם רק היית יודע... אוהב... שולח חיבוק....
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
