הרגשתי צורך להבהיר משהו לגבי הפוסט הקודם, במיוחד אחרי שיחת טלפון מסויימת אתמול שאת פרטיה אשמור לעצמי.
כל מה שאמרתי נכון - מבחינה חברתית כרגע המצב לא מזהיר, ואני לא אפוף חברים כמו שאני לרוב, וזה משהו שנמשך כבר תקופה.
אבל, ופה ה"אבל" הגדול שיש להדגישו - אני לא בדיכאון, אני רחוק מזה מאוד אפילו.
מאז שסיפרתי לאנשים עליי, ומאז שכל העניין החל החיים שלי נראים הרבה יותר טוב, אפילו דרך משקפי הפסימיסט הדגול.
השמחה בחיים שלי, החיוכים והאור הגדול שאופף אותי מבפנים הם עצומים ואני לא מתחרט אפילו לא לרגע קט ובודד אחד.
הבידוד שכרגע בחיי הוא מבחירה - אני כבר לא מוצא עניין בחברים הסטרייטים הישנים שלי, ומרגיש החמצה מסויימת כשאני איתם, כשאני מציג שוב ושוב את אותה הפקת ענק שלי בסגנון תיאטרון "הבימה".
אז נכון - קצת לבד לי עכשיו, ואני לא יוצא יותר מידיי ולא חורש את המועדונים והדיסקוטקים התל אביביים, ועוברים לא מעט ערבים שאני נשאר בבית מול הטלויזיה או המחשב - אבל מנגד, אני מאושר, ויותר מאושר משהייתי אי פעם.
העננה כבר לא מרחפת מעל ראשי, ולא ניצבת ברקע להרוס כל רגע של אושר כמו פעם.
אני שמח ומאושר, ומתעורר מידיי בוקר עם חיוך.
נכון - יש ימים שמחים יותר, ויש ימים שמחים פחות, ומידיי פעם יש מצבי רוח - אבל סה"כ אני מאושר, והפוסט הקודם לא נועד לסחוט רחמים מאף אחד - אני את הבחירה שלי עשיתי , ואני מאושר ממנה ולא הייתי משנה אותה בעד שום הון שבעולם.
זה פוסט קצר, ואולי אפילו הקצר ביותר שלי, אבל הוא מכיל מסר עצום - טוב לי, ואני יודע שיהיה אפילו טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
