היום הסילבסטר, ואני יושב בבית.
אני לא ממש חיית מסיבות ככה שזה לא ממש מפריע לי, ודיי התרגלתי להיות בבית בערבים , והטלויזיה והמחשב הפכו לחברים הקרובים ביותר...
אז ישבתי לראות סרט ששמרתי בצד - סרט על גייז (לא, לא סרט כחול - פשוט סרט שעוסק בגייז).
הלכתי לקיוסק ליד הבית, קניתי קופסת סיגריות כי הקופסא הקודמת נגמרה, שמתי את הסרט וישבתי לי לראות.
מה אומר לכם רבותי - מסתבר שאני עדיין יכול לבכות מסרטים.
הסרט הזה נגע בנקודות רגישות אצלי, ובאיזה שהוא מקום אפשר לומר שהרגשתי כאילו מישהו שיושב למעלה ומושך בחוטים שם את הסרט הזה בכוונה בקרבתי.
ולא תגידו שהיה סוף עצוב - הסוף דווקא היה שמח, אבל משום מה עדיין זה השפיע ככה.
אנחנו חיים את החיים שלנו כרצף של אירועים, עוברים בכל מיני צמתים, מקבלים כל מיני החלטות, עוברים חוויות ועוד ועוד, ומכל המגוון העצום של הרגעים הקטנים האלה אנחנו אוספים אלינו כל פעם מעין פיסה קטנה של מציאות שנודדת איתנו הלאה.
ואז , פתאום, ללא כל אזהרה או רמז, ברגע קטן נוסף שאנחנו עוברים פתאום מתעוררות פיסות מציאות מהעבר ומזעזעות אותנו ומאלצות אותנו להתסתכל אחורה ולבחון את הדברים שוב.
ולפעמים אנחנו מסתכלים אחורה על רגעים שנראו משמעותיים בצורה מסויימת, ואז באותו מבט לאחור אנחנו פתאום רואים אותם באור שונה, באור לא כל כך מחמיא, ואז פתאום המשמעות שהייתה להן מתחילה להתערער, ולפעמים מדובר בחוויות שהיו מהיסודות בחיינו ולראות אותם מתעררים ככה מול העיניים זה כואב, אפילו מאוד.
אז הסרט הזה נגע בנקודה אחת שהעירה פיסות מציאות מעבר שהיה מאוד משמעותי לי, ואפילו מהיסודות.
אני לא מתחרט על ההחלטות שקיבלתי בעבר - הבטחתי לעצמי כבר מזמן - בלי חרטות - ומההחלטות שקשורות לעבר ההוא אפילו למדתי המון, אבל עם כל זה הייתי מאוד שמח לקבל עכשיו חיבוק חזק ומנחם....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
