מכירים את הסיפור של הקוסם מארץ עוץ? זוכרים את השביל הזה שם? השביל שמוליך ישירות לארמון הברקת? השביל הישיר - מה שאני (ורבים אחרים ) קוראים לו דרך המלך?
אני חושב שכל אחד בדרכו מחפש את השביל הזה בחיים, השביל שיוליך אותו ישירות למטרה הסופית שהציב לעצמו בחיים, שביל שנורא קשה למצוא, ואפילו יותר קשה לשמור עליו ולהקפיד ללכת עליו בלי לסטות ימין או שמאל.
מעבר לקושי הרגיל בעניין, אני חושב שלמצוא את השביל הזה בחיים בתור גיי קיים קושי אפילו גדול יותר, כיוון שזה לא בדיוק דרך החיים הרגילה, לא ממש הדרך המאומצת ע"י כולם, ולרוב גם לא ממש הדרך המקובלת על כולם, גם לא בשביל אחרים.
ההבדל היחיד בין הסיפור המפורסם לבין החיים הוא שבחיים אין שביל כזה, לא אחד לפחות, וכל אחד במהלך החיים בונה בשבילו את השביל הכי נכון והכי זמין בהתאם לנסיבות, וגם אני כמו כולם מחפש את השביל הזה ומשתדל בכל כוחי ללכת בו.
וכמו בסיפור, גם לי קשה למצוא את השביל, וקשה לי לשמור עליו לנגד עיניי, במיוחד כשאני לא ממש בטוח מה המטרה הסופית, ולכן בחרתי כמו בסיפור (ולדעתי בצעד חכם מאוד) לקחת איתי חברים למסע, שיעזרו לי לחפש, למצוא, לשמור על הדרך, לזהות אי אלו סכנות, להבחין בי פטריות מזינות לבין פטריות רעילות (למרות שזה לא ממש זכור לי מהסיפור) וכיוצא בזה.
הפוסט הזה מוקדש לשתי הידידות שלי א' ו-ש', ידידות קרובות שלשמחתי הרבה נמצאות איתי בדרך ועוזרות לי - אני לא יודע עד כמה הן מכירות את הדרך בעצמן, אבל מה שבטוח - ביחד המשימה הרבה יותר קלה.
את א' אני מכיר כבר שנים - זה התחיל לפני כמה שנים כששנינו עבדנו באותו מקום.
באותה תקופה לא היינו קרובים מי יודע מה, וגם בתקופות הקצרות שהיינו ממש בקשר טוב שם נושא הנטייה שלי כמובן שלא עלה.
אבל א' נשארה אצלי בזיכרון הרבה אחרי בתור קרן שמש רעננה שעשתה לי הרבה טוב עם חיוך של בוקר טוב, והומור בריא שלא נגמר.
אחרי שאני עזבתי את מקום העבודה המדובר לטובת לימודים, הקשר נותק והעניין נשכח לגמרי - נשכח לגמרי עד לפני בערך חודשיים כשהרגשתי צורך לספר למישהו נוסף.
היה משהו כל כך טוב בהרגשה שיש מי שיודע עליי והעולם לא קרס עליי למרות זאת, שרציתי לספר למישהו נוסף, וא' עלתה דיי מהר בראש בתור אופציה מצויינת.
צריך להבין שלמרות שכבר סיפרתי למספר מצומצם של אנשים, עדיין לא חלפה לה הפראוניה והפחדים המשיכו לאחוז בי היטב, והבחירה של א' הייתה מכיוון שהכרתי אותה וחשבתי שאם יש מישהו שאני מכיר שיכול לקבל את זה, זו היא.
הייתה גם סכנה במקביל שהייתה כרוכה בוידוי אליה - באותה תקופה שקלתי לחזור לעבוד באותו מקום שנית, והיה את הסיכוי שאם היא תקבל את זה רע, קרוב לודאי שאני צפוי למגפת שמועות במקום הנ"ל ולחזור לשם לא יהיה רעיון מי יודע מה מבריק תחת התנאים הנ"ל.
לבסוף החלטתי לספר ויהיה מה שיהיה - מה שנקרא על החיים ועל המוות - או ששרפתי גשר, או שחיזקתי אחד גדול יותר.
לספר לה לא היה קל - קבענו להפגש בקניון, והיא הייתה עוד צריכה לעבוד באותו יום, ככה שהיינו מאוד מוגבלים בזמן, אז ישבנו על קפה והיא סיפרה לי מה עבר עליה מאז פעם אחרונה שהתראנו, ואני סיפרתי לה בערך מה עבר עליי (עדיין בהשמטה של הפרטים הקשורים להיותי גיי) והכל היה נחמד ושקט כלפי חוץ - כלפי פנים אני רחשתי וגעשתי , לספר, לא לספר - עדיין פחדתי מוות - כל פעם שאני מספר זה חוויה מאוד קשה, שאני עדיין טוען שמורידה כמה שנים טובות מהחיים ברגע בודד אחד.
אחרי בערך שעה היא כבר הייתה צריכה ללכת, אז ליוויתי אותה חלק מהדרך, ואז כשהיו דרכינו אמורות להפרד התחבקנו ידידותית וקבענו שנפגש שוב כי היה ממש נחמד, והתחלנו ללכת כל אחד לכיוון שונה.
אחרי כמה צעדים נעצרתי וחשבתי - הבנתי שאם זה לא יהיה עכשיו, אני כבר לא אקבל את האומץ שוב - אצלי זה לא דבר פשוט אומץ שכזה - אני הרבה יותר מידיי מחושב בצעדים שכאלה...
הסתובבתי וקראתי לה - היא לא הבינה מה קרה אבל חזרה ואז אמרתי לה שיש לי שני דברים לומר לה.
"הדבר הראשון " אמרתי לה, בניסיון נואש לעכב את הרגע ככל האפשר, "הוצאת בסוף רישיון?" - היא הסתכלה עליי במבט של תמיהה ברורה כשהיה ברור לי שהיא לא מבינה מה הרעיון של להחזיר אותה בשביל משהו שיכולתי לשאול בטלפון, אבל ענתה על השאלה ושאלה "ומה הדבר השני?".
ואז התחלתי לגמגם - כישרון שהתגלה לראשונה אצלי כשסיפרתי למישהו בפעם הראשונה - גמגום קשה שלא היה מבייש אפילו מישהו שחתכו לו את הלשון עם גרזן דו ראשי.
"אני...אני... אני... אני...", היא הסתכלה עליי במבט חושש משהו כי הבינה שכנראה מדובר במשהו כבד - "כן...." היא אמרה - "אני...גיי" פלטתי בשארית הכוחות הנפשיים שנותרו לי באותו רגע.
היא הסתכלה עליי משוכנעת שאני עובד עליה, וגם שאלה אם זה המצב, וכמובן שעניתי לה שממש לא כי זה לא ממש רעיון טוב לדעתי למתיחה בשום מצב...ואז היא אמרה שכדאי שנחזור לשבת באיזה מקום, אז הלכנו לשבת בתחנת האוטובוס.
זה היה הרגע שהתחילה אצלי אחת החברויות הכי קרובות שהיו לי, חברות שבה הכל אמת, של קשר רציף בלי אינטרסים ובלי שטויות.
בתחנת אוטובוס היא אמרה לי שהיא ממש שמחה בשבילי והיא חיבקה אותי וגם אמרה שהמבט על פניה כשגימגמתי בכלל לא היה בכיוון הזה, אלא כי היא חשבה שאני עומד להתוודות על אהבתי אליה...זה היה אחד הקטעים הכי מצחיקים בכל העניין.
מאז א' ואני בקשר מדהים - אחד האנשים הכי הכי קרובים אליי, ובזכותה אני יכול לומר שהחיים שלי נראים הרבה יותר טוב.
את הידידה האחרת שלי - ש' - אני מכיר דרך א' - הן עובדות ביחד (באותו מקום שאני עבדתי בו אז אגב, רק בתפקידים שונים), והתחברו בערך באותה תקופה שאני וא' נכנסנו לקשר המדהים הזה.
ש', למרבה האירוניה, יותר בקיאה בחיי הגייז מאשר אני (למרות שאין שום פליאה בעניין מצידי), והיא מסוג האנשים שחושבים שהעולם בלי גייז יהיה מאוד משעמם וחד גווני.
לש' יש שם מאוד לא שגרתי (שלא אחשוף כאן כמובן) ואישיות לא שגרתית וצבעונית שמאוד מתאימה לו - יש בה משהו מאוד חיי, מאוד אמיתי ואותנטי.
עם ש' אין לי סיפור מרגש כמו עם א' כמובן, כי ההכרות איתה הייתה כשהיא מראש יודעת עליי, והכל סבבה, אבל מאז שנפגשנו פעם ראשונה ,אני היא וא' בקשר מצויין, ובזכות שתיהן אני התחלתי לצאת למקומות של גייז (לא שכרגע אני חיית מסיבות, אבל עדיין), והקבלה העצמית שלי השתפרה מאוד.
אני לא חושב שאני אפילו אדע איפה להתחיל אם אני ארצה להודות להן על עצם היותן שם בשבילי, על ההכנסה של ערכת הצבעים הנוספת לחיי, על היציאות המשותפות, על הבדיחות והצחוקים, על חברות אמיתית, ופשוט על היותן בני אדם אמיתיים שעוזרות לי לראות את החיים, ולדעת מה עיקר , מה טפל וכיצד לשלב את הטיפול והשילוב ביניהם.
תודה נשמות יקרות שלי - תודה על הליווי בחיפוש אחרי השביל , על העזרה ועל כל היתר - פשוט תודה:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
