לגעת בשמיים

"אוסטרליה - הוא צריך לטוס לאוסטרליה" דממה מעברו השני של הקו - הוא היה בשוק.

ראיה - אחד מחמשת החושים - החוש שאנחנו למעשה הכי מסתמכים עליו - תרגום של קרני אור שמוחזרות מהסביבה כדי להתמצא - פשוט ודיי ברור מאליו, אך כמו כל דבר פשוט - גאוני ומופלא, וכמו כל דבר ברור מאליו - בכלל לא ברור מאליו.

לפני כמה חודשים דיברתי על זה עם חבר שהיה על סף איבוד הראיה שלו פעם, והוא אמר לי שראיה זה החוש שהכי מפחיד לאבד - כל חוש אחר - ניחא, אבל ראיה - זה כבר סיפור אחר לחלוטין.

אני זוכר שכשהוא אמר את זה ניסיתי לחשוב על העניין (כי לא ממש שקלתי אף פעם איזה חוש אני מוכן לאבד), וככל שהפכתי והפכתי בנושא בראשי, הגעתי למסקנה ההולכת ומתגבשת כי הוא צודק - הראיה היא באמת החוש הכי יקר - בלי ריח אפשר לחיות, בלי טעם הרבה פחות כיף אבל אפשר, בלי מישוש - זה דיי מוזר לחשוב על זה אבל נראה לי אפשרי לחיות בלי זה, ובלי שמיעה - לא נעים בכלל זה בטוח, אפילו דיי זוועה כי זה גם חוש מאוד חשוב, אבל עדיין נשמע הרבה פחות גרוע מאיבוד ראייה.

לא סתם כשרוצים לאמר למישהו שנשמור על משהו טוב טוב אומרים "אשמור עליו כעל מאור עיניי" - אף אחד לא אומר "אשמור עליו כעל משמע אוזניי" או "אשמור עליו כמשמר מישושי"...

אז נכון - תודה לאל אני לא איבדתי את  מאור עיניי  - אבל התחושה כרגע היא דיי קרובה - מעיין עיוורון.

מאז שאני זוכר את עצמי , יש לי מתת - מעין יכולת שבמשך שנים לא התייחסתי אליה כאל דבר חריג , אלא כאל חלק ממני (פשוט כי היא תמיד הייתה שם) - לא משהו מורגש, ולא משהו שאנשים יכולים להבחין בו אלא אם אני מסב את תשומת ליבם לנושא, וגם אז דיי צריך להסביר ואפילו להוכיח.

אני חושב שזה מה שנקרא היום בקרב אנשים E.Q (בניגוד לחבר הידוע I.Q) או בעברית אינטלגנציה רגשית.

מה זה אומר בדיוק? זה אומר המון למען האמת - הרבה יותר ממה שאתם יכולים לנחש אם אתם לא יודעים בדיוק מה זה.

כמובן שזה תלוי בעוצמה אצל כל אחד, אבל במקרה שלי זה נתן לי את האפשרות להרגיש אנשים, לדעת אינטואיטיבית מה אנשים מרגישים באותו רגע, מה הם חושבים (לא לראות תמונות של מה הם חושבים, אלא יותר להרגיש - זה דיי קשה להסביר), זה אומר שיכולתי להכיר אנשים משהיה של כמה דקות איתם בחדר אפילו אם לא דיברתי איתם כי כל התכונות האישיותיות שלהם פשוט נפרשות לפני - ממש ספר פתוח, זה אומר שחבל מראש להכנס איתי לויכוח כי על מה שלא ידעתי שיכלית פיציתי עם היכולת הזו - הייתי פשוט שועט קדימה בכל הכוח עם הידע וברגע שהייתי מרגיש מהיריב לויכוח שעליתי על נק' רגישה , הייתי מתמקד בה והם פשוט היו נשברים כמו קנה רצוץ.

אז בזכות היכולת הזו מעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון  של ממש, כי אף פעם לא הייתי בעמדה של חולשה - תמיד זה הרגיש כאילו אני דווקא בעמדה של כוח, ולא סתם עמדה של כוח אלא עמדת כוח מעולה כי זה לא ניכר כלפי חוץ .

סתם להמחיש על מה אני מדבר - אני לא אשכח את אותה שיחת טלפון שהייתה לי עם חבר טוב שלי - דיברנו על חבר שלו (שאני אישית ראיתי פעם אחת למשך שעתיים בדיוק, מתוכן החלפנו בערך 4 מילים כי כל היתר היה בתוך סרט שראינו בקולנוע) שנמצא בחו"ל, בארה"ב - הוא עבר לחיות שם לפני בערך שנתיים והחבר שאני איתו בטלפון דיבר איתו כמה דק' לפני וסיפר לי על השיחה, ועל כמה שהוא לא יודע מה לעשות בחיים שלו (הבחור בארה"ב לא יודע מה לעשות בחיים שלו).

ואז היה את הקטע שחשבתי, ואמרתי לו "אוסטרליה - הוא צריך לטוס לאוסטרליה" - דממה מעברו השני של הקו - הוא היה בשוק.

"למה אתה אומר את זה?" הוא שאל אותי, אז אמרתי לו שהוא נראה לי טיפוס שאוסטרליה תעניין אותו - אוסטרליה וניו זילנד.

תשאלו אותי למה דווקא אוסטרליה? לא יודע - הוא פשוט באמת נראה לי הטיפוס.

מסתבר שזה בדיוק מה שחבר אמר לו בשיחה טלפון - הוא רוצה ללכת לאוסטרליה.

החבר הזה אמנם כבר ידע על העניין המוזר הזה שלי, אבל הוא עדיין היה מופתע כל פעם מחדש - מישהו שראיתי למשך שעתיים, מתוכן הרוב בילינו בקולנוע בלי יותר מידיי דיבורים , וכבר ידעתי על הבחור המון - וזו באמת דוגמא קטנה מתוך מבחר ענק.

אז למה עיוורון תשאלו - הרי זה לא ממש נשמע עיוורון - זה נשמע יותר כמו ראיה מצויינת אפילו - אז זהו, שליכולת הזו יש נק' תורפה אחת קטנטנה - מעין "האותיות הקטנות בתחתית החוזה" - היא לא עובדת בכלל או משתבשת קשות כשמדובר במשהו שקשור אליי איכשהו רגשית.

כל נגיעה קטנה של רגש, וכל מה שהייתי מרגיש היה מתהפך קשות ומתעקם עד כדי איבוד צורה לחלוטין.

עכשיו, מילא כזה קורא פעם במיליון שנה כשמשהו קשור לרגש שלי, כי לזה כבר התרגלתי (למרות שלהבין למה זה משתבש לקח לי לא מעט זמן ועצבים) - הבעיה היא הרבה יותר חמורה.

מאז התהליך של פסיעה בשביל לעולם הגייז זה פשוט נעלם.

כנראה שהכל פה קשור לרגש שלי כי זה פשוט לא שם.

כמה מגוחך יכול להיות המצב ? כשאני הכי צריך את זה בעולם, כשאני הולך בעולם שאני לא מכיר בכלל ויש בו לא מעט זאבים שהיו נורא שמחים להשאיר עליי את חותמם (את האינטרפרטציה אני משאיר לדמיון הפרוע...), דווקא עכשיו זה צריך לקום וללכת???

כאילו, אני מתאר לעצמי שאין את זה לכל אחד ויש אנשים שהסתדרו גם בלי זה כל החיים ועדיין עברו אותם, אבל אני כבר רגיל לזה אצלי - זה כמו לטעום מהדבש, ואז להשאיר אותו מאחור וללכת - זה יותר גרוע מלהשאיר אותו וללכת בלי שטעמת מעולם....

בקיצור - תחושת עיוורון מדהימה - לא אחת אני מוצא את עצמי מדבר עם מישהו באתר, ואז הוא שולח לי משפט ואני נותר בוהה בשורה הזו על המסך כי פשוט אין לי מושג למה לעזאזל הוא התכוון, ואני לא רגיל למצב כזה, או לחלופין אני נפגש עם אנשים מהאתר, ובפגישה אני מרגיש כאילו אני מנסה להרגיש קיר - כלום כלום כלום - לא יודע מה הוא חושב, לא יודע מה הוא מרגיש - אין לי מושג מי הוא בפנים - תחושת חוסר אונים נוראית!

עם סטרייטים אין בעיה - למעשה, לאחרונה אני אפילו צובר יותר ביטחון עצמי איתם מאשר היה לי אי פעם (למרות שזה משהו שעוד לא ממש עליתי על הטעם שלו), אבל עם גייז - כלום , נאדה, גורנישט, זירו, ונגמרו לי המילים לתאר - פשוט ריק - אני מרגיש כמו קפטן ז'אן לוק פיקארד שיוצא לחקור מקומות בחלל שרגל אדם לא דרכה שם מעולם....