לגעת בשמיים

אתמול זה קרה ואני חושב שלא לראשונה - הלכתי לישון, ואחרי שעה וחצי בערך של התהפכויות מצד לצד הבנתי - אני חווה התקף חרדה , וקוצר הנשימה הוא יותר מסתם אי נעימות באיזור החזה.

למה זה קרה? אני חושב שאם אומר שמדובר בצירוף של תזמון של הרבה גורמים זה יהיה הכי מדוייק שאוכל ממש לומר - פחדים, חששות, תהיות, לבטים, לחצים - המון המון דברים שנשענים אחד על השני ויוצרים תחושה לא הכי נעימה לפעמים.

אני יודע שמעטים קוראים את הבלוג שלי, ועוד יותר מעטים מתוכם מכירים אותי באמת - אני אדם מחושב, אפילו מאוד, אפילו מידיי - לא סתם אני אוהב את תחום המתמטיקה - מעבר ליופי הרב שאני רואה בו, אני גם מוצא בו סדר, חוקיות, עולם בו לכל חלק יש זמן, מקום, סיבה, תוצאה - סדר שהייתי נורא רוצה שיהיה בחיים שלי.

אני רגיל שהחיים שלי הולכים במסלול רגיל, שיש לי שליטה עליהם, ששום דבר לא נופל ליד המקרה  - קשה לי להרפות מהמושכות ופשוט לזרום עם החיים.

הלוואי ויכולתי לזרום עם החיים, לשחות עם הזרם ולהיות עוד אחד מהכבשים הרבות שבעדר, הלוואי שיכולתי להבין שלפעמים צריך לתת לזרם לשאת אותך, שלא בכל קרב אפשר לנצח , ושלא תמיד אנחנו בקרב ולפעמים מי שעומד מולנו הוא לא בהכרח יריב, אבל יש דברים שלוקח זמן ללמוד, ויכול להיות שפשוט לא נועדתי להיות אחד מהזורמים  - מי שמכיר אותי כבר שנים יודע למה הכוונה - אף פעם לא הייתי וככל הנראה אף פעם לא אהיה זורם עם כולם.

אז קשה לי - קשה לי לראות איך החיים שלי פתאום מתהפכים ומתבלגנים - כמו שאמרה לובה "קשה קשה", רק שאצלי אין מי שיאמר לי "צטערת".

לא שאני מתלונן או משהו כזה - אני הרי היוצר של הכיאוס הזה - אני הוא זה שפרם את החוט הראשון מהמרקם של מה שהיה נראה לאחדים מהצד (אני מניח) אידיליה, אבל מנגד - אני זה שנתן את הדחיפה הראשונה לקוביית הדומינו שמפילה בנפילתה את האבנים שיוצרות עכשיו את המציאות שבתוכה אני חי - מציאות שמשתנה לאט לאט לנגד עיניי - לאט אך בעקביות.

אני יודע שרוב האבנים עדיין לא נפלו, ואני מניח שלא מעטות מהן יפלו אפילו עוד זמן רב ומתוכן יש להניח שלפחות חלק יפלו ברעש דיי גדול וכשאני מתכונן לאימפקט של אבן או שתיים, לפעמים נוצרים קצת לחצים וכאלה, וזה עוד בלי להתייחס לחלק הנורמלי של "לחצים וכאלה" של חיים רגילים של כל אחד ואחד מאיתנו.

אז כשהבנתי שמדובר בהתקף חרדה, הדחפים ההגיוניים שבי תפסו את ההגאים והורו לחלק החושב שבי להרגע, ולחלק הנושם שבי לנשום נשימות עמוקות.

אחרי כמה נשימות כאלה, הנשימה חזרה למה שנראה היה כנשימה רגילה, וכנראה שזמן קצר לאחר מכן נרדמתי כי אני לא זוכר מעבר לזה כלום.

אני הולך לישון עכשיו, ומקווה שארדם מהר הפעם.

ונקודה קטנה למי שקורא את הקטע - אם הקטע נראה לכם דיכאוני או משהו בסגנון לא הבנתם את הקטע - אני כרגע במשהו שמקביל לטיפוס הרים , ומשתדל לתקוע יתד יציבה כשאני יכול כדי להתקדם הלאה בטיפוס, וגם להבין במקביל שמותר לי מידיי  פעם לעצור להחזיר את הנשימה ולנוח.

הקטע הנ"ל לא נכתב מתוך תחושה קשה, או דיכאון, או כל דבר דומה - הוא פשוט מאוד רגע של כנות והתבוננות - קטע שבו אני מציץ פנימה לוודא שאני עדיין שם, ואני עדיין אני.

לילה טוב:)