פעם היינו מדברים יותר, אפילו הרבה יותר.
היית שם בשבילי תמיד כשהייתי צריך לדבר, והייתי שם לצדך כשחשבתי שקראת לי, והיה לי טוב עם זה - היה לי אפילו מצויין.
אבל עם הזמן התרחקנו, ועניין הנטיה שלי הוא כמו חוצץ ביננו - הרבה דברים השתנו מאז שהסכמתי ביני לבין עצמי להכיר בעובדה שאני הומו, ואתה נראה לא שייך שם.
קשה לי בלעדיך, ואני חושב עליך המון, ואוהב אותך מאוד, ומשתדל להבין אותך ולא לשפוט דברים שאתה עושה אבל לפעמים קשה לי ולכן החלטתי בשלב מסויים לשים קצת מרחק ביננו - מרחק שנראה כגודל מיום ליום.
קשה לי להיות בלעדיך בימים האלה כשקשה לי, כשעד כה היית שם בשבילי לחזק , לעודד ולתת תקווה כשאף אחד אחר לא היה שם.
אבל אתה שייך לחלק בי שאני בחרתי להשאיר מאחור - בחירה שעשיתי מזמן אמנם, אבל בחירה שעדיין עולה וצפה מידיי פעם.
אני יודע, או חושב לפחות, שאתה עדיין שם בשבילי אם אני אפנה, אבל אני לא רוצה לפנות יותר - יש בחירות קשות בחיים אבל עדיין צריך לבחור, ואחרי הכל כמו שאמרו לי היום "אף אחד לא הבטיח שהחיים יהיו קלים".
אז אני מתמודד , אמנם בלעדיך אבל עם קצת חברים מסביבי, חברים אמיתיים שיודעים עליי ושאני מרגיש איתם נוח וטוב - לך אמנם אין תחליף, אבל אולי טוב שכך.
הקשר איתך היה סבוך, ומורכב, והעלה לא מעט בעיות והתנגשויות ביני לבין עצמי - אתה הפלונטר הכי גדול שאי פעם ידעתי - אז אמרתי קצת די.
אני מודה - תמיד יהיה בי חלק שיתהה אם עשיתי את הבחירה הנכונה - להכיר אותך זה דיי צעד ללא חזרה והעולם בלעדיך שונה לחלוטין מאשר איתך - אבל אני מעדיף להתמודד עם החלק הזה ככה, ומקווה שאתה לא כועס עלי ומבין שזה נעשה אמנם מתוך בחירה, אבל לא ממש מתוך ברירה - הנסיבות הכריעו את הכף ובגדול.
כתבתי את המכתב הזה כי הרגשתי שיש צורך לומר את הדברים הללו, אבל אני מעדיף שלא לאמר אותם, אלא פשוט לכתוב אותם ודי - להוריד קצת משקל מהלב ולהמשיך הלאה.
שלך - אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
