לגעת בשמיים

לא יודע להסביר מה עובר עליי... האמת? לא רע לי, אפילו דיי מאוד-ממש-לא רע לי... אני אוהב את העבודה שלי, יש לי חברים שאני אוהב, אמנם אין לי זוגיות אבל מעבר לזה דברים דיי סבבה, אבל משום מה,  ולמרות הכל , בא לי לארוז לעצמי מזוודה קטנה, ולעוף מפה לחופשה של איזה חודשיים ולהתנתק מהכל... אולי זה פשוט סוג של עומס, שצוברים המון חוויות בחיים ומידיי פעם צריך ללכת לאנשהו ולתת למצבור להשתחרר קצת..... הנה נגמר לו סופ"ש , אני מתואשש מסוג של התקררות , ואני מרגיש כאילו אני צריך עוד איזה סופ"ש או שניים שיבואו ברציפות, לא הספיקו לי היומיים האלה... בא לי לטוס לאיזה חווה רחוקה , בלי מחשב, בלי אינטרנט , בלי אטרף, בלי הומואים, בלי טלפונים, בלי טלויזיה, רק אני, הטבע , והשקט, אפילו לא ספר... לשעמם את עצמי עד כדי כך שיתחשק לי לחזור לבלאגן העירוני ולכל שאר הדברים שפחות נעימים בחיים ...לא מצליח להבין איך אני תמיד מכיר את הגברים הלא מתאימים לי, איך אני תמיד נדלק על אלה שלא שמים עליי, איך אני תמיד לא רוצה את אלה שכן רוצים אותי, איך אני תמיד מבזבז את סוף השבוע בלי להספיק לעשות כלום, איך תמיד יש לי בלאגן בבית למרות שאני תמיד מחכה לסופ"ש ומבטיח לעצמי ולבאלגן שבסופ"ש זה יטופל אבל אפילו לא מתחיל לעשות מאמץ לעשות את זה, איך אני תמיד מבשל כמות שאמורה להספיק בדיוק לארוחה אחת ותמיד נשאר קצת אוכל ואני מתבעס מזה, איך תמיד שאני הכי מת לצאת אני נתקע בבית, ואיך לעזאזל עם זה שתמיד כל הדברים האלה זהים וחוזרים על עצמם אני לא מצליח ללמוד מזה משהו ולשנות? אולי מזה נובע הצורך שלי לברוח... אולי אני מנסה לברוח מהתסכול שלי על עצמי... זה קצת מצחיק לנסות לברוח מעצמך... זה כאילו לברוח ממני אלי ... פוסט של שעת לילה מאוחרת... לא מאוחרת מספיק, אבל אין ספק שמאוחרת מידיי... יצא קטע הזוי, אבל אין ספק שהוא בא מבפנים... בלי יותר מידיי עריכה...

לילה טוב אנשים, ואחלה שבוע שיהיה

ובאמת שאני לא מנסה להחזיק את קיום הבלוג בכל מיני דרכים פאטתיות כמו להמציא מצוקות או תירוצים פתאום לחזור לכתוב, אבל עוברת עליי תקופה בכלל לא משהו כרגע ומכיוון שאין לי חיבור לרשת בבית אלא רק בעבודה אני מנוע כרגע מלכתוב פוסטים פה של יותר מכמה שורות בודדות, אבל בבית אני כותב אופליין ויש מצב שעוד משהו כמו חודשיים יתפרסם פה פוסט ארוך מאוד ככה שככל הנראה לעת עתה הבלוג לא מת סופית... מצטער אם אני כבר מתחיל להשמע קרציה בסגנון נחום תקום...

ביי בנתיים וחג שמח

לפעמים אני עדיין צריך לנקות קצת מהראש ומהלב, ולמרות שיש לי עכשיו הרבה יותר אנשים לנקות את זה אצלם, לכתיבה אין תחליף מסתבר, וכנראה שגם לעולם לא יהיה  - כשמספרים לאנשים צריך לשמור על סדר מסויים בדברים, לתאר עובדות פחות או יותר, לשמור על מעין רצף הגיוני, ואיזה שהוא קשר בין הדברים כדי שהמאזין יוכל לעקוב - כשאני כותב אני פשוט מרוקן מבפנים, מה שיוצא, איך שיוצא, העיקר שיוצא... ויש לי כבר לא מעט לרוקן האמת.

אני כבר חי שנה בתל אביב, עם שותף, בלי ההורים,  אני לא מאוכזב ממה שיצא , דיי מרוצה, וסה"כ אני חושב שהמעבר הזה עשה לי באמת טוב, והרבה... הרבה יותר קל להתמודד בלי ההורים על הראש או על הוריד הראשי, ועכשיו שאני לא צריך לראות את אמא שלי בדיכאון כי הבן שלה הומו, זה בכלל הופך את הכל להרבה הרבה יותר פשוט.

מה שכן, אני לבד - לא, זה לא שאין לי חברים, יש לי , הרבה, לפעמים אני אפילו חושב שיותר מידיי אולי כי קצת קשה לי לשמור על קשר עם כולם בלי שאנשים ירגישו מוזנחים (אבל לא, אני לא מתלונן על הכמות, ושמח להגדיל אותה כמעט תמיד:) ), אבל חסרה לי זוגיות, והאמת היא שעם הזמן שעובר זה מתחיל להרגיש רחוק מאי פעם.

איפשהו בתוך תל אביב אני יותר ויותר מבין שזה כמעט בלתי אפשרי למצוא זוגיות גאה, ואני באמת מנסה.

איכשהו כל מי שאני נתקל בו בעל שריטה כזו או אחרת, או דפקט כזה או אחר, המון מחפשים רק ואך ורק סקס (לא מבין איך אנשים לא רוצים שמישהו יאהב אותם - זה נראה לי צורך בסיסי, אבל אני מבין שאני טועה ב"נראה לי" הזה לפחות פעם בשבוע), המון מחפשים לבגוד בחבר שלהם, המון באמת רוצים אותי אבל לצערי לא מתקרבים אפילו לטעם שלי (ולפני שמישהו יטיף לי שצריך להתפשר, אפילו כשאני מנסה להתפשר יש גבול לכמה אפשר - בן אדם שלא מושך אותי לא יכול להיות הבן זוג שלי, זה לא עניין של צביעות, זה עניין שלא צריך לחפש זוגיות במחיר של הקרבה עד כדי כך של להיות עם מישהו שפשוט לא עושה לי את זה), ופעם בכמה זמן כשנדמה לי שמצאתי את האחד השונה שבאמת יכול להיות ביננו משהו מיוחד, זה מתפוצץ לי בפרצוף ומראה לי שאין דבר כזה האחד המיוחד - הוא קיים באגדות, ובראש של אלה שרוצים שהוא יהיה, ובשני המקומות האלה בלבד.

ואז אני מתבעס לתקופה , ומתייאש קצת, ואז כולם אומרים לי שזה עניין של זמן, וזה מופיע כשלא מצפים לזה ובלה בלה בלה, והקטע הוא שלא משנה מי אומר את זה זה תמיד נשמע לא משכנע - כשמישהו פנוי אומר את זה זה נשמע ממנו כמו איזה קלישאה שעוברת בין אב לבן וכולם מספרים אותה למרות שתכל'ס רק חסר הילד הקטן שיצרח בקול גדול "המלך עירום", וכשמישהו תפוס אומר את זה זה נשמע לעג לרש... בטח אתה מנחם אותי, לך כבר יש מישהו - איך אתה יכול להבין...

תכל'ס גם נמאס לי מזה שנמאס לי, והתייאשתי כבר מלהתייאש - אין כבר לא כוח ולא חשק ללכת למישהו ולבכות על הכתף שלו כשהוא כבר שמע את זה מיליון פעם, אבל מה אני יכול לעשות  - זה באמת נורא קשה להיות ככה לבד כל הזמן  - זה כאילו שבגלל שאני לא מתפשר על סטוצים , אין מצב שאני אתעורר בבוקר עם גבר במיטה שלי שיחייך אליי עם בוקר טוב ונשיקה (ושלא יהיה ידיד שלי שבמקרה היה באיזור אז מצא לו מקום לישון אצלי...).

ותכל'ס, זה לא שאני מפחד להזדקן, אבל אם עכשיו אני לא מוצא זוגיות, זה נראה לי הופך להיות קשה יותר כשנהיים מבוגרים - מספיק לשוטט באתר ההכרויות אטרף בין מודעות ולהתקל בכל אלה שכתוב בהן "אם אתה מעל 25 אין טעם שתפנה", והכי מגוחך שלפעמים המודעות האלה באות מאנשים אפילו יותר מבוגרים מ25 וגם יותר מבוגרים משלושים!!! אם אנשים בגיל שלי חושבים שאני מבוגר מידיי, מה לעזאזל אני אמור לעשות כדי למצוא בן זוג??? לצאת עם מישהו שלושים שנה מעלי??

אז זהו זה - לפעמים אני עדיין צריך לנקות קצת מהראש ומהלב, ולמרות שיש לי עכשיו הרבה יותר אנשים לנקות את זה אצלם, לכתיבה אין תחליף מסתבר, וכנראה שגם לעולם לא יהיה... מקווה שאתם עדיין קוראים אותי... לפעמים...

לילה טוב