לגעת בשמיים

לא יודע אם זה עובר על כולם, או עובר על כולם באותה מידה אבל בדבר אחד אני בטוח - יחיד או מיוחד אני לא, לפחות לא בקטע הזה.

אנחנו יוצאים לדייטים כל הזמן, חלקנו ליותר דייטים, חלקנו לפחות דייטים, חלקנו לעיתים יותר רחוקות, חלקנו יותר קרובות, חלקנו מתפשרים יותר, חלקנו מגיעים ליותר דייטים עם כל אחד, אבל דייטים היא מנת חלקו של כל אחד, סטרייט, הומו, גבר , אשה, כולם ללא יוצא מן הכלל ללא הבדלי גזע , מין , דת או שכבה כלכלית (למעט אולי חרדים שלהם יש שידוכים, אבל הרעיון הכללי נראה לי דיי ברור).

אצל סטרייטים כנראה זה נגמר באיזה שהוא שלב עם חתונה, אצל גייז לדעתי זה לרוב נמשך יותר אבל זה לא הנקודה.

אני לא מצליח למצוא את האחד שלי.

לא מצליח למצוא גם לא את מספר 2 או 3 או 400.

לא מצליח למצוא.

אולי זה כי אני לא שרירי, יש מצב.

אולי כי אני לא חלק.

אולי כי אני לא יפיוף עם עיניים בלונדיניות ושיער ירוק או כחול.

יכול מאוד להיות שאני לא מספיק גברי לטעמם של הרוב.

לא יודע למה, אבל הומואים לא תופסים אותי בתור מציאה כנראה.

עכשיו, כל דייט שאנחנו עוברים (ואני מדבר על דייטים כושלים מן הסתם, לא על אלה שאנחנו יוצאים מהם מרחפים על עננה של אופטימיות ודביקות קיצ'ית) משאיר בנו איזה משקע של טיפה בעסה.

כך זה נמשך ונמשך , עד לדייט ההוא... הדייט ששובר את גבה של הלאמה וגורם לה לפלוט יריקה עסיסית של בעסה שנאגרת, וגורם לנו להחליט שנמאס לנו מהומואים ואנחנו יורדים למקלטים ומכריזים על שביתה.

אז לי זה היה אתמול... דייט כל כך גרוע שפשוט הייתי בשוק מזה שדברים כאלה יכולים לקרות לאנשים תמימים כמוני שיוצאים לדייט... כנראה שבמציאות לא מצאתי חן בעיניו והוא נקט בטקטיקה דיי נבזית לטעמי (אני לא הולך לפרט מה קרה כי רק אלוהים יודע מי באמת קורה את זה, ואני לא ממש מעוניין לקשר את ה"אני" הבלוגי ל"אני" המציאותי דרך מישהו שמכיר את הסיפור), וכשהצלחתי להחלץ משם ולשים פעמי הבייתה פשוט התחלתי להודות לאלוהים שהסיוט הזה נגמר... זה בטח לא היה נעים לאף אחד להיות בסיטוצאיה כזו, אבל לאנשים ביישנים כמוני זה אפילו יותר זוועות.

קיצר אז זהו, נשברתי, נשברה לי גם הלאמה, דפקה יריקה של בעסה, ואני מכריז בזאת - נמאס לי מהומואים (לא להפגע , זה לא אישי, אבל נמסאתם), אני יורד למקלטים ומוכרזת בזאת שביתה... הומואים מוקצים בזאת מחמת מיאוס (למעט החברים הקרובים שלי שהם הומואים כי להם אני מוותר).

ואם יש פה אנשים שהחיים שלהם לא רווים בקטעים כאלה אז אני מצטער אם עשיתי הכללה.. החיים שלכם כולם דבש, רק אצלי כנראה יש גם חרא...

עמוק עמוק בלב הממלכה,
בין קודשי הקודשים, בינות לחשיכה
נמצא אני אי שם, ממתין.

עיניים לטושות, ידיים לוטפות  - לא נוגעות
רחשי נשימה חותכים בדממה
עשן ניקוטין מסתיר ת'תמונה
ואני שם, ממתין.

חיוך חושף שיניים מנצנץ,
בעיניים בורקות ממצמץ,
עושה הכל שלא ידעו שאני שם,
שם כמו כולם...

אבל למרות שאני שם, בין כולם, עם כולם,
אני שם, לבד.

עכשיו אבא שלי היה אצלנו לסדר כל מיני דברים קטנים.

אבא שלי ממש מלאך, אני לא צוחק - כל כך טוב, וכל כך עוזר, שגם בלי שהוא היה אבא שלי הייתי חייב לאהוב אותו בזכות מי שהוא.

בכל מקרה, כשהוא הלך, נשארתי עם טעם של אוף בפה, גוש של עצב בגרון, ודמעה בזוית העין.

הוא כל כך טוב אליי ועל כך משתדל להבין, לא מטיף לי ולא מרצה לי, ובאמת באמת משתדל להיות שם בשבילי ולעזור, ואני רואה שנורא קשה לו עם כל העניין, עם כל עניין המעבר שלי, עם זה שאני הומו, ובעיקר עם זה שהוא מבין שהוא מכאיב לי אם הוא מדבר על זה שזה כואב לו, וזה כואב לי.

כאילו , כואב לי לראות שהוא כל כך טוב אליי למרות שכל כך קשה לו - לא יודע אפילו איך להסביר את זה יותר טוב, אבל הרגשתי צביטה בלב....

אז עם כל זה שטוב לי עכשיו בבית שלי בתל אביב, עם השותף המקסים, והאיזור המדהים, וכו וכו וכו, קצת עצוב לי פה הערב... ברגעים כאלה אני צריך בן זוג, שיהיה ושיחבק בלי לשאול שאלות.... אני כל כך צריך חיבוק עכשיו.....:(