דירה גדולה מאד. תל אביב. הדירה מחולקת לכמה וכמה חדרים. ובכל חדר מתגורר לו אדם. שכירות נמוכה, חברה נעימה, מחשבות מרגיעות של ויתור על חומריות. קומונה שכזו. בכל ערב מתאספים כולם לארוחת ערב משותפת. לא חובה, זכות.

אלא שלפתע מתפתח רומן. דייר א' מתאהב בדייר ב'. דייר ב' חושק בדייר א'. הם מזדווגים והיו לאחד. כעת, כשכולם יושבים בסלון ושומעים תקליטים, יושב דייר ב' על ברכי דייר א'. כשכולם משתתפים בישיבה החודשית לבירור בעיות על סדר היום, מלטף דייר ב' את ברכו של דייר א'.

חדרו של דייר א' מעלה אבק. הוא לא נמצא שם כמעט. ואילו חדרו של דייר ב' מתמלא בריחו של דייר א'. לפתע הם חושבים שזה משונה שיש שני חדרים שממלאים את אותם תפקידים. שניהם משלמים שכירות, וכעת הם אחד. ולכן הוחלט, בהסכמת הדיירים האחרים, שחדרו של א' יהיה חדר השינה וחדרו של ב' יהפוך לחדר העבודה של שניהם.

הדיירים האחרים שמחים בשביל דייר א'+ב'. אבל הזוגיות הזו זועקת. גם לאורחים זועקת הזוגיות, וכשהם באים להתארח, הם מציצים בגניבה, ללא הרף, אל א'+ב', מנסים לברר את מרקם היחסים ביניהם, את טיב ההתמודדות של הדיירים האחרים עם המצב החדש.

א. כותב דוד אבידן ב"משהו בשביל מישהו".

"מלים רבות כולכך, ולוגם הטובות שבהן, בתוך משפטים רבים כולכך, ולוגם במתוקנים שבהם, מועדות עדיין, דוגמת המובחרים שבבני-אנוש, בתוך המפותחות שבחברות, לבדידות ממארת. אם יכולים אנשים, שנתוודעו אל בדידותם בעזרת מלים, לעשות משהו למען מלים בודדות, הרי זה רק דבר אחד: לדאוג לפחות להן לחיי-חברה תקינים".

ב. כותב דוד אבידן ב"משהו בשביל מישהו"

"אל תיפתה, איפוא, באף לא שלב של מסעך אתי, לנסות להציב את עצמך במקומי, לפחות לא יותר משאני מנסה, אמבכלל, להציב את עצמי במקומך".

קורא ריבוני, דורש אבידן, ביחד עם סוציאליות מילולית. הוא מתוודע למלים שהקשר ביניהן הוא מיסטי, שהחיכוך הנוצר מהפרדתן הוא בלתי טבעי ודורש תיקון. הוא מחבר אותן. אבל חיבור זה, גם אם מיטיב עם המלים האלו ועם הצירוף הזה, מותיר בצד את המלים הבודדות. המלים המחוברות מזדקרות מתוך הטקסט.

ממעוף הג'וק המטפס על הקירות, כלומר מן הצד העליון, הדבר מעורר את רחמי הקורא על אותן מילים שלא זכו להיות בזוג. ייתכן כי טוב להן לבד, וייתכן כי בשירים אחרים, בצירופים אחרים, הן יזכו להיות ביחד. ובכל זאת, במסגרת נתונה, הן נותרות לבדן ולא זוכות לסוציאליות. ואם אכן הבדידות היא בעייתן של המילים, כפי שטוען אבידן, הרי שהחיבור מיטיב עם מילים אחדות, ומקשה מאד על האחרות שאליהן לבי יוצא.

מנקודת מבטו של הפרפר שברח מן הגטו, כלומר מנקודת מבטו של הקורא הריבוני, הזוגיות הזועקת מקוממת. משום שהיא מסיטה את המבט דווקא אל החיבור. אבידן כמו צובע בצהוב זרחני מלים מסויימות, ומשאיר מלים אחרות בחיוורונן. הוא כופה את ריבונותו על ריבונותו של הקורא. הוא קורא אליו: "היי, שים לב, יש פה מלים שאוחדו". הדבר אינו מקל על רצף הקריאה, כי אם מעכב אותה. ייתכן כי דווקא צירופי מלים אחרים משכו את ליבו של הקורא. אבל הטקסט כבר כתוב, שחור על לבן, ובו הבלטות אחרות. הדבר דומה בעיניי, יותר מכל, לשיחדש. קומוניזם. דודטרוצקי מחליט בשביל ההמונים הנבערים אילו מילים יזדווגו עם אילו מילים.

ולכן, אני לא בטוחה שכדאי לאחד את בל עם יינתק.