(הבעל מספר כי אישתו הזמינה בלש פרטי שיעקוב אחריו. הבלש לא גילה דבר)

"אז למה הוא מסתובב כל כך הרבה?" שאלה בדאגה. "מה הוא מחפש?"

"אני יודע?" משך הבלש בכתפיו, ואחרי רגע נידב הסבר: "כנראה שהוא מחפש את התנוחה הנכונה".

"התנוחה הנכונה?" שאלה בתימהון, "למה בדיוק אתה מתכוון?"

"כמו כאלה שמסתובבים ומסתובבים במיטה לפני שהם נרדמים, מכירה את התופעה?"

"למה אתה מתכוון בדיוק?"

"פה משהו בולט מהמיטה. שם משהו בולט מהגוף. ככה נתפס הגב. אחרת נתפס השריר ברגל. פתאום צמאים, פתאום רעבים, פותחים את החלון וסוגרים את התריס, סוגרים את התריס ופותחים את החלון. הם מחפשים את התנוחה שלהם. לפעמים לוקח להם שעות להירדם. יש לי בן-דוד שכאשר הוא סוף-סןף מוצא זמן לשבת ולקרוא את המוסף, הוא מבזבז אותו על חיפוש התנוחה הנכונה. הוא מתיישב, קם להביא פחית בירה, חוזר ומתיישב, קם להביא כיסא נוסף בשביל הפחית, מתיישב והכיסא לא נוח לאחיזת עיתון, עובר לכיסא אחר ואין שם מספיק אור, הולך להחליף מנורה, מתיישב, הבירה רחוקה לו מדי, ככה, מן הון להון, עובר כל הזמן שהוא התכוון לקרוא בו, והוא מדליק בסוף טלוויזיה ונרדם."

"וזה לפי דעתך מה שהוא מחפש".

"כן. יש אנשים שצריכים להיות כל הזמן במצב הבא שלהם".

("מצבים בפוטנציה ואימפוטנציה", בני ברבש, האנתולוגיה החדשה, הספריה החדשה. התמונה שלה)

תחילת הגיג

המשפט האחרון  "יש אנשים שצריכים להיות כל הזמן במצב הבא שלהם" - האם הוא הורס את כל הקטע?

מצד אחד, זהו משפט שנועד לציטוט. ממש כאילו ישב בני ברבש וחשב על הקטעים שהוא רוצה שיבליטו מהסיפור שלו. אמר לעצמו: בוא ניתן להמונים משהו קל לעיכול. משהו קטן עם פואנטה גדולה.

מצד שני, הוא שם את המשפט בפיו של הבלש: הדמות הקלאסית לקלישאות סמי-עמוקות.