| |
|
כינוי:
מין: זכר
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 5/2005
קנאה ירוקה ישנה בזעם
אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן זה או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך.
בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול היה לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את זה. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות.
טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם זה. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם הנ"ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב.
באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. זה אינו כיסא, זה ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה.
מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ג'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל.
אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא היה זה שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
