(זהירות, סוג של ספוילר אווירתי, אני חושבת)

שלום לך, סוזן אדם

אני חושבת שאני רוצה להיות חברה שלך.

את יודעת, תבואי אליי אחר הצהריים, נלך לאורך חוף הים, הנעליים בידיים, ונזכר בקול בימים ההם – כשיכולנו להוריד את הבגדים ולהיכנס למים, או לעמוד ערומה מול גבר בשמורת דן.

אחר כך נשב כמו מבוגרות באחד מבתי הקפה ונשנא את הבורגנות ונכמה אל השיגעון. ולהיפך.

שתינו נבין כמה טוב ונוח להשאיר פיסת שיגעון תחומה בשרשרת, מציצה אל השפיות.

לא נדבר על סקס. על סקס אנחנו מסכימות. רק מדי פעם יחלוף על פני אחת מאיתנו חיוך, כשכפות הרגליים היחפות שלה ייתקלו בדגדוג החול.

ואז אחת מאיתנו תשאל: "תגידי, כשקוראים ספר, והוא עושה לך נעים בבטן, אבל כלום בראש, זה טוב?"

שתינו נהרהר מעט, נלגם בנחת מהמילקשייק, ולפתע נגיד ביחד: "כן, הבטן לא פחות חכמה".

או שאולי אני בכלל צריכה להיות חברה של מַיהמִיה?

(התמונה של sophie calle)