"[...]קל מדי וגם לא ראוי לתאר את התהליך הזה, אם הוא אכן מתרחש, רק במונחי ההתיישרות לפי טעם הקהל; יש "מקרים" כאלה אבל הם לא מעניינים. מעניינים שיתופי הפעולה המורכבים ומלאי הניגודים בין כותב לבין קהל קוראיו [...] מעניינת האחידות של "הסצינה הספרותית" (לא אחידות של קולות אבל של התכוונות ז'אנרית), שמתמרכזת ברובה סביב הרומן, ששואפת למרכז שמזוהה עם הרומן, ושאין בה כמעט שוליים שהשפעתם והקנתם ניכרת, ושה"מרכז" מקיים אתם דיאלוג (שוליים של ז'אנרים פחות "חזקים", כמו שירה, סיפורים קצרים, מסות, כתיבה ביקורתית של סופרים על סופרים)". (רונית מטלון, סוף הסיפור?)

המרכאות הן מסימני הזמן (ורב הפיתוי למסגר "זמן" או "מסימני הזמן" במרכאות גם כן). מטלון לא מצליחה, במסה (היפה באמת) שלה, לכתוב את הפסקה שלעיל מבלי להשתמש בארבעה סימני ציטוט. יש בהן משהו יפה, קלות הדעת שבחוסר המוכנות להתחייב. זה לא אני, אומרת מטלון, שמשתמשת במלים "סצינה ספרותית", אלה הם. אני רק שואלת מהם מילה, דעו ששאלתי, אלו מלים שאולות, לא מילותי שלי. אבל אלו כן מילותיה. אין פה אירוניה, או איזה יחס מעניין אחר, בין המלים המצוטטות לבין המצטטת. זו סתם פאניקה. זה סתם איזה "דעו, אפשר להשתמש גם במלים אחרות". רק חסר שנתחייב פעם אחת לעמדה ברורה.  

נ.ב.

אפשר גם לקרוא פוסט זה עם מרכאות סביב המלים הבאות: פיתוי, באמת, יפה, אני, הם, מלים, אירוניה, מעניין, עמדה, ברורה.

נ.ב.נ.

אבל הציור, הציור מדהים ממש. אדוארד הופר. שולט.