כינוי:
מין: זכר
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 10/2005
סרט
קחו קצת זמן, וצפו בזה.
<ספוילרים>
הוא לא סרט טוב, "סרט". רק 17 וקצת דקות, ועדיין ארוך מדי, ומסורבל. אבל הוא מדהים עדיין. ישבתי, בלי להגזים, עשר דקות אחריו. או שלא ישבתי, עמדתי קצת, וישבתי שוב, אבל הוא בהחלט הדהד, כמו שאוהבים לומר.
אלן שניידר, הבמאי, כותב יפה על מה בעצם כל 17 הדקות האלה. בקצרה, על המבט. אם יש מושג שבּוּזה בתולדות האמנות, הרי הוא כאן. מין מילת כל כזו, שאפשר להטות לכל צורך (שהרי המבט הוא הפרשנות, הוא הרגע שלפני הפרשנות, הוא הקליטה לבדה, הוא האפיסטמולוגי המנכס את האונטולוגי. אני יכול להמשיך עם זה שעות).
זו גם, אולי, הסיבה שזה לא סרט טוב. שני מבטים, האחד של עיני הגיבור (באסטר קיטון), האחר של המצלמה, שנמצאת, עד הסוף ממש, מאחוריו. וקיטון, שחש כל הזמן שמתבוננים בו, מטרפד, בתוך חדר קטן, את כל המבטים האפשריים. הוא מוציא את החתול ואת הכלב, ועוטף את הדג שבאקווריום ואת המראה במעיל. אח"כ הוא מתבונן בתמונות, וקורע אותן, אבל חש עדיין במבט הארוך שמאחוריו, שלנו.
וכל זה לא עובד, אבל איכשהו כן. בקט עושה סרט, לראשונה, והניסיון הזה כורע ומתפרק. אבל הוא מנסה באמת. הוא מנסה לעשות סרט כסרט, כששתי מצלמות הן מרכז הכובד שממנו כל העסק נברא. קיטון מוציא את החתול, סוגר את הדלת, ופונה לקחת את הכלב. כשהוא מוציא את הכלב, רואה המצלמה שמאחוריו את החתול נכנס. הוא סוגר את הדלת, ורואה את החתול. הוא מוציא את החתול, והמצלמה רואה את הכלב נכנס. בתוך סרט, הקטע הזה, שהוא בקט לגמרי, הופך לסלפסטיק קצת זול. אבל יש כאן יותר מזה - קיטון מוציא את החיות כדי להימנע ממבטן, והמצלמה, שמביטה בו, רואה את החיות חוזרות. זה לא מצחיק, או לא רק מצחיק. כי קיטון מוציא את החיות כדי להימנע ממבט אחר לגמרי, זה שמאחוריו, שמתעד אותו מנסה להימנע מתיעוד.
אני סוטה מהעניין. העניין הוא, שלמרות שהניסיון גמלוני, אפשר לראות את גבולות המחשבה, שהושקעה ביצירתו, משתרעים הרחק ממנו. הוא מרשים כל כך בגלל מה שהוא יכול היה להיות.
***
כל זה קשור, אני חושב, לסיבה שבשלה קשה לי כל כך עם מהפיכת השירה השקולה והמחורזת. אידיאולוגית, חשבתי עד לא מזמן, אין לי אידיאולוגיה. מניפסטים ספרותיים נראים לי כמו היפוך דפוק של הרציונליות האריסטוטלית - מתאימים את המטרה לאמצעים. אם לכתוב, אז לעשות את זה כמו מכונה. לדעת מה אתה רוצה להשיג, ולבחור את האמצעים המתאימים. להיות כתבן, לא סופר.
אבל אם כבר לכתוב, אז עדיף כבר להיכשל, כמו בקט, טוב יותר. לא בגלל שיש שם, באזורים שלא נכתבו עדיין, משהו טוב יותר, מהותית, מהצורות הישנות. אלא בגלל שיש בזה חדווה אחרת, אמצעית פחות (בהיעדר מילה קולעת יותר), פחות עייפה. ובגלל שלפעמים זה מצליח.
א.ט.
כשאני כותב כך, אני נשמע לעצמי כמו איזה דן מירון. תוסיפו הרבה "אולי" לפני כל פסקה. זה עוזר.
אוף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
