זו שנתי השביעית באוניברסיטה. אני מכירה כל פינה במסלול שבין הבניין למדעי החברה, הרוח והיהדות. אני מכירה היטב גם כל מיני בניינים כלבויניקים אחרים. בתחילת שנה, כאשר אני חוזרת לספסלי המוסד, יש בי מן תחושת השיבה הביתה. כל זה נכון במיוחד לגבי ספריית סוראסקי, הספרייה של מדעי הרוח.

שעות ביליתי שם. כל פעם בדרך אחרת. שם גיליתי את אימת השקט. שם חוויתי את חדוות חיפוש החומר. שם למדתי לצלם מהר מן הרוח. שם חשתי שבירוקרטיה טובה לכושר של המבורקרט. שם למדתי לשנוא את הספרייה הלימודית, על שהכריחה אותי לעבור בניין.

אתמול, עם פתיחת שנת הלימודים, באתי בחדווה ובעזוז למצוא חומרים לתזה שלי. למעשה, כבר מצאתי דברים שהייתי צריכה, ורציתי רק להיכנס לקטלוג הממוחשב, כדי שיגיד לי איפן הן, אותן חוברות ספרות מעופשות. הקשתי במרץ את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה שלי.

המחשב חשב. זה מה שמחשבים אמורים לעשות. ואז פלט את ההודעה האפורה הבאה: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. וסירב להכניס אותי לקטלוג.

ודאי יש פה טעות, חשבתי לעצמי. אני בתוקף, תראו. אני חיה ונושמת. נכון, אמנם עדיין לא שילמתי שכר לימוד, אבל זה לא אומר שצריך למחוק אותי. הקשתי שוב, הפעם בזהירות יתרה. ושוב: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף.

לא אדם כמוני יוותר. הלכתי למעבדת מחשבים בבניין הסמוך, נכנסתי לקטלוג דרך הרשת, ומצאתי את מיקום הספרים שאני צריכה. כמו כן בדקתי אימייל, וגיליתי הודעה מפחידה עם הרבה סימני קריאה, שאומרת שאני לא בתוקף. צעדתי שוב לספריה וצילמתי את מה שהייתי צריכה. הראיתי להם מה זה. אבל כל זה לא עזר. המיקום שלי בעולם כבר התערער.

תמיד כשמדברים על אינטרפלציה של אלתוסר נותנים כדוגמה את השוטר אשר קורא: היי אתה. האזרח הפשוט מסתובב, ובעצם תהליך ההסתובבות הוא מסמן את עצמו ככפוף למרותו של אותו שוטר. כל זה נכון.

אבל תהליך אינטרפלציה שמתבצע בינך לבין מחשבים הוא הרבה יותר מפחיד. השוטר הוא אדם. נכון, אדם עם מרות וולנטרית שכרגע הענקת לו, אבל אדם. הוא רגיש למחשופים, לכסף ולאלכוהול. אולי לא בסדר הזה. מחשב, לעומת זאת, אין לו אלוהים. כשאתה פג תוקף, אתה פג תוקף. אינטרפלציה חסרת פנים היא פשוט הרבה יותר מפחידה. אולי בגלל זה, זו האלוהית היא כל כך אפקטיבית.