השבץ השני של אריאל שרון, ראש ממשלה בפוטנציה, נפל בבום, והתפוצץ שבוע. שבוע שאף אחד לא העז, מפאת כבודו של ראש הממשלה, להוריד את שרון מהפרונט. בעיתונים היומיים זה עוד נראה סביר, איכשהו. באינטרנט, לעומת זאת, הכותרות הראשיות נעשו לרישום מדוקדק של כל עווית והנשמה. מפאת כבודו ומפאת זכות הציבור לדעת. ומתוך כבוד וזכות הציבור, זכינו לכותרות נוסח "שרון הזיז את רגל ימין" (ציטוט מן הזיכרון).

אבל די מהר, כבר ביום השני, זו כבר לא באמת היתה זכות הציבור לדעת. האירוע המוחי נטל את שרון מהחיים הציבוריים, וקיים חשש קטן מאוד שהוא יחזור אליהם. אם ירצה, הבו לי את תיקו הרפואי. בינתיים, מנכ"ל הדסה עין כרם , שלמה מור-יוסף, יודע לספר יום-יום שדגימות השתן של שרון היו תקינות. רבאק ערס.

אפשר לטעון, כמו בני ציפר (הרננה מלמלשטיין של "הארץ"), שמדובר בסוג של פורנוגרפיה. זה ודאי נכון. אבל נראה לי שהיה כאן בעיקר פחד. החשש של "מי יחליף ראשון את הפרונט". כך, כשסטלין היה נואם לא העזו החברים להפסיק למחוא כפיים. אף אחד לא רצה להיות הראשון. ומפאת כבודו של שרון, יודעים כולם על מצב בדיקות השתן שלו.

בפוסט אחר השוויתי את התקשורת לגירוסקופ, שמרכזו הוא נמען מדומיין, הציבור. מדמיינים את העם, וכותבים למדומיין, מנסים לא לעורר את חמתו. עכשיו אני רוצה להוסיף:

ב'קיל ביל' טוען ביל שסופרמן אינו התחפושת של קלארק קנט, קנט הוא התחפושת של סופרמן. סופרמן מתחפש לבני האדם, למה שהוא תופס כבני אדם: פחדנים, חלשים ומגמגמים. קלארק קנט הוא התגלמות הבוז של סופרמן. כך, התקשורת מתחפשת לעם, ומצב דגימות השתן של שרון הן הבוז שלה. הבוז והפחד.

אם לשפוט על פי מצב כניסות הגולשים לכתבות הללו, הבוז והפחד מוצדקים.