הרוסי

ב-1930 פרסם ויקטור שקלובסקי, מאבות 'הפורמליזם הרוסי' את "a Monument to a Scientific Error". זה לקח לו די הרבה זמן, בהתחשב בזה שכבר ב-1924 פרסם טרוצקי מאמר, שבו הוא תוקף את תפיסת הספרות של שקלובסקי. שש שנים. במושגים של רוסיה הקומוניסטית, שקלובסקי נשבר לאט מאוד.

לטובת אלו שלא נאלצו ללמוד את זה, שקלובסקי תפס בתחילה את הספרות כמערכת סגורה-למחצה, שמתפתחת כתוצאה משחיקתם של נורמות סגנוניות ותכנים מקובלים, והחלפתם בנורמות ותכנים שונים, שיוכלו לבצע על הקורא את מה שהוא כינה "הזרה" (למעשה, אם איני טועה, קולרידג' דיבר על זה קודם, והתקשקש עם "uncovering the veil of familiarity"), תכליתה של היצירה הספרותית.

היה חמוד, הרוסי הזה

התפיסה הזו, של הספרות כמערכת אוטונומית- שהיא, יש להודות, שטות מוחלטת – התנגשה בתפיסה החברתית המרקסיסטית, שלפיה מבנה השטח משפיע תמיד על בניין העל, ולא להפך. בפשטנות מה – אמצעי הייצור משפיעים על התרבות. ספרות כמערכת אוטונומית היא יצור א-מרקסיסטי בעליל. ומבחינה זו, שקלובסקי היה בחזקת כופר.

וכך, "a Monument to a Scientific Error" תפקד כסוג של הכאה ציבורית על חטא. יותר מכך, גם אם המאמר לא הוכיח שהספרות אינה יצור אוטונומי, הוא הוכיח, לכל הפחות, את חוסר האוטונומיות של חקר הספרות. והימים ההם ימי סטאלין. טרוצקי כבר גלה ב-1929, וירצח 11 שנים לאחר מכן במקסיקו. הכוח היה הולך עירום וגס ברחובות. שקלובסקי עשה את שעשה, וחי עד 1984.

הישראלי

ראו: סמי!

אז סמי ואביבה עופר רצו מוזיאון על שמם. סמי ואביבה כמעט וקיבלו. 20 מיליון שקלים וכו'. ובכל זאת, הכוח עירום וגס, והגביר גביר.

והאמת היא, שזה לא היה משנה הרבה אם היו קוראים למוזיאון תל אביב עם שם סמי ואביבה. כפי שלאיש כיום לא איכפת מי הם הגילמנים. אלא שבמשחק הזה, שבין הון, אמנות, חינוך ופוליטיקה, מן הראוי להציב גבול. הגבול אינו טבעי, הוא נידף, וקשה למצוא הצדקה ל'למה דווקא כאן'. אבל יש להציב איפשהו, ומן הראוי היה להציב כבר קודם. לא בגלל שאכפת שם המוזיאון, אלא פשוט בגלל החדווה שבהצבה, ובגלל הצורך בגבול, איפשהו, ואם לא כאן, אז איפה ואֵימתַי.

המצרי

פרופורציות. מחפוז

אבל כשאנחנו מדברים על כוח, ועל הדרישה הבוטה הזו "הבו לי מוזיאון", צריך גם לזכור שנגיב מחפוז ביקש מאוניברסיטת אל-אזהר, הסמכות הגבוהה ביותר של האיסלם הסוני במצרים, לאשר את פרסום הספר "בני שכונתנו".

לא קראתי את הספר, אבל קרוב לוודאי שניתן להשיג אותו בעברית. במצרים, מצד שני, הוא יצא מחוץ לחוק ב-1959, לאחר שפוסקים איסלאמיים טענו שהוא פוגע בדת. מחפוז בן 94 היום. הוא נחשב לאחד מחשובי הסופרים במצרים, וזכה בפרס נובל. הוא עדיין נזהר. ב-1994 הוא נדקר בצווארו פעמיים על ידי פסיכים איסלאמיים, כמעט מת, ומאז הוא לא מסוגל לכתוב (כך ב"הארץ").

צריך גם לזכור שקריקטורה מטופשת של צייר דני מציתה עכשיו שגרירויות. עד עכשיו, ארבעה אנשים נהרגו. אם הקקה לא היה מספיק מגוחך (הקריקטורה פורסמה לפני ארבעה חודשים, אם אני זוכר נכון. לא לחינם נזכרו המוסלמים עכשיו, בעידודה הפעיל של סעודיה – אף אחד לא זוכר עכשיו את האסון בחאג'), אז הנה עיתון איראני פותח בתחרות קריקטורות על השואה.

אגב כך, קבלו ציטוט מוויקיפדיה:

"ב-14 בפברואר 1989, הוציא האייתולה חומייני, מנהיג איראן דאז, פתווה המורה על הוצאתו להורג של רושדי. [...] חנויות ספרים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, שהציעו את הספר למכירה, הוצתו. ב-24 בפברואר נורו למוות 12 אנשים בהפגנה מול השגרירות הבריטית. מספר אנשים נהרגו גם במצרים ובמקומות נוספים. קהילות מוסלמיות ברחבי העולם ערכו אסיפות ציבוריות, ושרפו בהן את הספר. ב-1991 נדקר למוות המתרגם ליפנית של רושדי, היטושי איגרשי בטוקיו. המתרגם לאיטלקית של רושדי הוכה ונדקר במילנו. ב-1993, המוציא לאור של ספריו של רושדי בנורבגיה, ויליאם ניגארד, נורה ונפצע קשה בהתקפה מחוץ לביתו שבאוסלו. 37 אורחים מתו כאשר המלון בו שהו בסיבס שבתורכיה, הוצת על ידי מפגינים שמחו נגד עזיז נסין, מתרגם רושדי לתורכית".

ספרות, ואמנות בכלל, אינן מערכות אוטונומיות. הן מתפלשות במערכות אחרות - חברתיות, כלכליות ופיזיקליות. אבל ההשפעה ההדדית הזו, בין מערכת למערכת, אינה צריכה להתנהל כך. ועם כל הכבוד לסמי ואביבה, הכוח אינו אותו כוח. וגם כאן, אלוהים יודע איך, צריך לשים גבול.

מסקנה אופרטיבית

אני כל כך הולך לעשות לי חולצת "הסטודנט על שם סמי ואביבה עופר", שאין לכם מושג.