מיום שבת אני מנהל משא ומתן עם סידרת טלוויזיה. ראיתי עד עכשיו 20 פרקים מהעונה הראשונה של Lost, ואני שוקל לראות עוד. שוקל, כי אין לי זמן, וגם בגלל שבערך אחרי הפרק השמיני המלכודת נעשתה ברורה מאוד.

בלי ספוילרים: מטוס נוסעים מתרסק על אי. החבר'ה מחכים שיצילו אותם, אף אחד לא בא, והם מתחילים לכונן חברה. תוך כדי כך קורה מלא חרא ביזארי בעליל, שנעשה מאיים יותר ויותר. בין לבין, ובכל פרק, הצופה זוכה לפלאשבקים מעברה של אחת הדמויות. בכל פרק דמות אחת (למעט יוצאי דופן מעטים, לפחות בינתיים). הפלאשבקים, יש לדעת, אינם זכרונות מקוטעים סתם, הם חלק מסיפור, שמושלם עד תום הפרק. כך יוצא שבכל פרק מסופרים שני סיפורים: מה שקורה בהווה ומה שקורה בעבר.

בטרמינולוגית, הסדרה משחקת בעיקר על שני אפקטים - פער סקרנות (מה קרה בעבר) ופער מתח (מה יקרה בעתיד) – והיא עושה את זה יופי.

אבל זו סדרה, והסדרה הזו הולכת להימשך עוד ועוד ועוד. כסף וכו'. בסדרות אחרות הצופה נדרש להפעיל אמנזיה סלקטיבית בנוגע לפרקים הקודמים. אנחנו יודעים שלא ייתכן שכל כך הרבה עבר על סיינפלד ושות', והם עדיין נותרו בגיל צעיר כל כך, ולכן כל פרק קיים כשלעצמו, במעין עולם פסוודו אוטונומי, אטום לאירועי העבר, נידון להישכח בפני אירועי העתיד. כל זאת, כמובן, עד שבא פרק הסיכום, ואז כולם נזכרים איזה קטעים היו פעם. סוג של חוזה קריאה, שמאפשר ליוצרים למתוח סדרה עד אין דור, ולצופה להתעלם מענן האבק שמשאירה העלילה, אי שם מעבר לקו הסבירות.

בסדרת מתח, שאמורה להכיל סיפור קוהרנטי ורציף, זה קצת יותר קשה. ככל שהסדרה מתארכת, כך על היוצרים לייצר עוד גורמי עניין, שיחזיקו את המתח, את הרצון לדעת מה יקרה עתה, עד לפרק הבא. תוך כדי כך, צריך להיזהר שהעלילה לא תנסוק אל מעבר ללגיטימי, ומשם אל מעבר למופרך. כי גם אם כל פרק סביר כשלעצמו, איכשהו, הכל ביחד נוטה להתפרק.

ב-Lost מתקרבים במהירות אל גבול המופרך, גם ביחס לעולם על-טבעי. מה עושים? מספקים פרקים בינוניים, שלא קורה בהם שום דבר מיוחד, מלבד לספר לנו עוד קצת על דמות זו וזו, שפגשה במקרה את האבא של זה וזה, ורק עכשיו גילתה את זה. ואתה מוצא את עצמך מתמקח. אתה תראה גם את הפרק המיותר הזה, כי אתה רוצה לדעת איך סגרו את קצה החוט שנפרם ככה לפני חמישה פרקים. מוהלים לך את הסדרה במים, ואתה ממשיך לשתות בתקווה לרגע של אלכוהול נקי. מדי פעם אתה גם מקבל אותו.

הרבה מאוד זמן לא ראיתי טלוויזיה, בטח שלא סדרת טלוויזיה. אולי זה כך בכל אחת מהן. אבל מעולם לא ראיתי בבהירות כזו כיצד הכלכלה התלבשה על האפקטים הסיפוריים הבסיסיים ביותר. כמו מכונה מרושעת, שמאזנת בין מתח לסבירות, שכל תכליתה היא להמשיך ולהתקיים. להתקיים לעד.