על לשון שירי וסיפורי זן
"זן מצביע ישירות אל הלב האנושי,
מביט לתוך אישיותך, ונהפך לבודהה"
(הקואין אקאקאו)

[נסיון סבוך לטיעון סבוך]
לשון – לשון סיפור, לשון דיבור וכו' וכו' – היא מערך סימנים שעוברים x תהליכים והופכים למסמנים. מה הם מסמנים? ובכן, "מתחת" למערך הלשון פחות או יותר, נמצא, מערך של מסומנים, כלומר דברים בעולם, כלומר חומר לשוני שאמצעותו אנו בונים תמונה, סדרת תמונות; סיפור. בין שתי השכבות האלה מתהווים קשרים כלשהם: ישירים ו/או שרירותיים ולעיתים סבוכים יותר, שאף עשויים להיות תלויים בתוכן הטקסט כשלעצמו; הקשרים הללו משחקים בנו, הקוראים, באופנים שונים. אבל נניח לזה.

[ועכשיו]
בסיפור הזן, עומד מערך המסמנים בכפיפה אחת עם הטבע. הרוח, הסתו, הציפור, ההר, יש להם יותר ממסומן פיזי ו/או לשוני ו/או משמעות מסויימת; יש להם תנועה וכיוון. בעצם, הם מסמנים תנועה וכיוון שאינם בלעדיים להם. הציפור מסמנת תנועה וכיוון שאינם בלעדיים לציפור.

[אעהרמ]
מסומני הטבע בסיפורי ובשירי זן מסמנים אופן של יש.

[ובכן]
אבל מה שבאמת מעניין הוא שמערך המשמעויות, שנמצא "מתחת" ללשון, לשון-סיפור-הזן, למשל, אינו נמצא איפה שאנו מחפשים. אנו קוראים את הסיפור, חופרים ומעמיקים בו, עד שאנחנו מגיעים לים ריק ולבן של כלום, שמתוכו צץ חכם זן שמחייך ומורה באצבעו כלפי מעלה, דווקא. כאילו אומר: לא פה, שם. הדברים נמצאים שם. פה אין לכם מה לחפש. אין פה כלום. רק אני.

[כך]
ב"לאן נעלמו הקולות" (מסדה) מתרגם יואל הופמן: "כל אימת שפנו אל מורה הזן גוטֵי בשאלה היה זוקף אצבע אחת".

[נעילה]
מישהו שאל את מורה הזן ג'וֹשוּ: מהי המהות שלי?
ג'ושו אמר: ענפי העץ נעים. הציפור עומדת לעוף. הדג מזנק. המים עכורים.
(שם)

{פורסם גם בפנקס הפתוח. איתמר אמר שזה בסדר}