ההפנינג ביום שישי, קרי "מדרך הגאווה" (הקרדיט ליואב), היה בעיקר משעמם. הרבה אנשים, חלקם צבועים בצבעי קשת, שגעשו לאיטם לעבר כיסאות האצטדיון, ושם בהו בבמה. מעט לפני שעל הבמה החלו להופיע מיני מינים, פרשו כמה וכמה חבר'ה הצידה, פרשו דגל גאווה גדול והחלו לנפנף בו. החבר'ה, נערי מרצ, משכו את עיניהם של כמה צלמים, שמשכו את עצמם לעבר הדגל, התמקמו סביבו, בזווית אליו, מתחתיו ומעליו, והחלו לצלם במרץ שנפל רק מזה של נערי המרצ המנפנפים. שאר הצועדים במדרך פשוט התרחקו הצידה. מביך, בסך הכל.

כבר שם ידעתי איך הדגל הזה יראה בפיד התמונות של רויטרס או בערוצי הטלוויזיה. זה יהיה מרשים, כמו שרק פיסת בד מתנפנפת יכולה להיות. האור יישבר על צבעי הקשת, קפל בד ימזמז קפל בד, הרוח תנשוב מלמטה למעלה, ותהיה יופי של תמונה. הדגל הזה יראה כמו סמל לאיכות המדרך כולו, מתנפנף בגאווה. מרחוק זה נראה מרשים פחות, אבל המרחוק לא עניין אף אחד. הדגל היה שם בשביל הצלמים. פוסט מודרניזם. מוזר רק שהדגל, על מנפנפיו, נותר גם כשהצלמים הלכו.