לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2006    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

12/2006

רוברט אלטמן: סוג של הספד


 רוברט אלטמן מת. ידעתי שהוא זקן ובכל מקום היה כתוב שסרטו האחרון "המדריך לחיים בכפר" הוא סוג של הספד, אבל לא חשבתי שהוא באמת ימות. כי תמיד יש עוד איזה סרט של אלטמן. לפעמים זה נשמע כמו עוד אחד מהפרוייקטים המשעממים שלו, כמו סרט על רקדני בלט שלא קורה בו כלום חוץ מריקודי בלט ולפעמים זה מין גוספורד פארק, עוד סרט אנסמבל עם מיליון התרחשויות ועלילות מקבילות שבאמת עושה לך טוב באיזה הקרנת חצות בדיזינגוף סנטר.

 

על במאים כמו אלטמן נהוג לומר שהקריירה שלהם הייתה "לא אחידה", הכוונה במשפט הזה היא שהוא עשה לא מעט סרטים רעים. לי אישית זה לא משנה כל-כך, הוא היה במאי עובד, וכל פעם התחשק לו לעשות משהו אחר. אם בא לו בחשק לעשות פתאום קומדיה דלוחה עם ריצ`רד גיר זו זכותו המלאה, זו כמובן גם זכותי לא לצפות בסרטקל לשכוח שבמאי זה לא רק תחביב או ייעוד, אלא זו גם עבודה. אלטמן עבד בלהיות במאי. הוא לא ביים פרקים של בוננזה כדי שינתחו אותם בחוג לקולנוע. עכשיו שהוא מת זה כבר לא ישנה לאף אחד, הוא סיים לאכזב. המוות מציף החוצה את הקלאסיקות ומעלים את הכשלונות והחלטורות. דיון דומה היה סביב ג`ון קסאבטס שבין הסרטים האישיים שלו היה משמש כבמאי להשכיר בכל מיני פרוייקטים דלי תקציב ודלי טעם. בכל אופן, שניהם התחילו את הקריירה שלהם בטלוויזיה ופרצו לתודעה כאמנים במסגרת הגל החדש האמריקני של שנות השבעים. עכשיו שאני חושב על זה יש בניהם הרבה קווי דימיון: סגנון הבימוי החופשי, שימוש באנסבלים גדולים של שחקנים, חיבה יתרה לאילתור והמעמד של אאוט-סיידר מוחלט בלב ליבה של התעשיה. אלטמן מעולם לא זכה באוסקר (למעט פרס אחד על מפעל חיים), אף על פי כן הוא היה אחד מהבמאים האלה שאף שחקן מעולם לא סירב לו, כמו במקרה של וודי אלן, הם יודעים שאין לסרט פוטנציאל מסחרי אבל זה נשמע כל-כך טוב ברזומה.

 

אני לא יודע מה הייתה ההכרות הראשונה שלי עם הקולנוע של אלטמן, נדמה כאילו הוא תמיד היה בסביבה. אני זוכר שאצל דודה שלי היה מין קטלוג סרטים יפייפה, מודפס על דפי כרומו, שהציג את הפוסטרים של כל הסרטים שהיו בספריית הווידאו השכונתית שלנו. היו שם הרבה תמונות של בלמונדו וגולדי הון, והיה שם גם את הפוסטר של מ.א.ש שמשום מה מאוד משך את תשומת לבי. זה היה הפוסטר עם היד שעומדת בפוזה סקסית כמו רגליים של בחורה יפה וגם הייתה עליה קסדה צבאית. משהו בתמונה הזאת היווה תעלומה למוחי הילדותי והייתי חוזר אליה שוב ושוב. זו הייתה תמונה חוצפנית ומינית ולא הצלחתי בשום אופן לפצח את משמעותה. רוב הפוסטרים סיפרו בצורה כזו או אחרת את הסרט, גבר עם רובה, זוג מתנשק או מכונית ספורט אדומה שמנסה לפרוץ את הדף ולדרוס את הצופה. אבל כל מה שעניין אותי באותה תקופה היה "המלך ארתור" ומ.א.ש נראה במובהק כמו סרט לגדולים. בסופו של דבר הבעלים של ספרית הווידאו סגר את החנות וברח עם הכסף. אבל החוברת הצבעונית נותרה אחד הצעצועים החביבים עלי בביקורי אצל הדודה. מעניין אם היא עדיין קיימת איפשהו.

 

קריירה לא אחידה. אלטמן

 

מפגש משמעותי נוסף שהיה לי עם אלטמן הגיע בגיל ההתבגרות כאשר דני אמר לי שאני חייב לראות את "השחקן". באותם ימים עשינו את צעדינו הראשונים כפנאטים לקולנוע וכל מה שהריח מאנטי ממסדיות שבה את ליבנו המרדני שתר נואשות אחר משהו אמיתי ונטול זיוף. דני סיפר על הסרט בהתלהבות ומכיוון שהערצתי את האינטלקט שלו (הוא היה היחיד בינינו שהבין בפוליטיקה ושפת הדיבור שלו הייתה תקנית ונטולת סלנג) ידעתי שעלי לראות את הסרט ולו רק בכדי שאוכל לשמר מולו על איזו העמדת פנים של אדם אינטליגנטי. הסרט לא אכזב. הוא היה שנון וחכם בצורה שמעולם ראיתי קודם לכן בקולנוע. כלומר, הוא היה  מצחיק באופן שבו השיחה ביני לבין חברי הייתה מצחיקה, ולא הכיל את אותו מצחיק מעושה שכל-כך נפוץ בקולנוע המסחרי. המיזנסצינות החופשיות והשוטים הארוכים הקסימו אותיכמו גם העירוב בין שחקנים שמשחקים דמות לבין שחקנים שמשחקים את עצמם. הסרט הזה היה אחד מאותם סרטי מפתח בהתפתחותידיאלוגים ותמונות שנחקקו לעד בתודעתי. הוא גם מהווה את תחילת המסורת ארוכת השנים בה לפחות פעם בשבוע אני ודני נפגשים כדי לשחזר את אותה התרגשות של סרט מפתיע ואמיתי.

 

במשך השנים צפיתי בלא מעט סרטים של רוברט אלטמן, חלקם אהבתי, חלקם לא, אחרים נשכחו ממני כליל. לפני כמה שבועות שאלתי את דני אם מתחשק לו לצפות שוב ב"שחקן", הוא אמר שיצא לו לראות אותו לא מזמן והוא היה פחות טוב ממה שהוא זכר. משם התפתחה בינינו שיחה על מה בעצם אהבנו אז בשחקן וכיצד הטעם הקולנועי שלנו התפתח במהלך השנים, נדמה לי שהמסקנה שלנו הייתה שהיום אנחנו מעריכים יותר סרטים רגשיים ונלהבים ופחות סרטים אינטלקטואליים. לא הייתי מציין את זה אם זה לא היה קשור לאלטמן, שנדמה לי שבסרטיו המוצלחים תמיד ניסה איכשהו לשלב בין השניים. מצד אחד לקחת פול-שוטים פתוחים שמאפשרים לשחקים להתפרע ולהכניס כמה שיותר חיים לפריים, ומצד שני לא לוותר על התודעה הפילוסופית/חברתית/פוליטית של הסרט.

 

בסופו של דבר אלטמן מעולם לא היה אחד הפייבוריטים שלי, הוא לא היה מספיק אישי לטעמי וסרטיו לא פעם היו מאבדים את הפוקוס של הסיפור ונגררים למין התפנקות אישית של במאי שלא מצליח להחליט מה עיקר ומה תפל ולכן הוא משאיר את הכל בפנים. יחד עם זאת אני לא יכול לבטל את מקומו כאחד היוצרים שפתחו לפני עולם אחר של קולנוע, דרכו הגעתי לסרטים של וודי אלן, האחים כהן, גודאר וכל הגל החדש, הוא העלה את הרף לגבי מה קולנוע יכול להיות. הפוסטר של מ.א.ש לא הטעה אותי, זה אכן היה סרט לגדולים, כמו סטנלי קיובריק הוא יצר סרטים למבוגרים, בתעשיה שכל-כך מתאמצת לפנות בו-זמנית לכל הקהלים האפשריים היה אלטמן עוף מוזר. בתרבות שמאמצת את האינפנטיליות כערך עליון סרטיו של אלטמן מהווים הפוגה מבורכת של בגרות וניסיון חיים.

 

להלן רשימה קצרה של מומלצי אלטמן:

השחקן

גוספורד פארק

טאנר 88 (מיני סדרה)

שלום לנצח

מקייב ומיס מילר

נאשוויל

תמונות קצרות

נכתב על ידי , 5/12/2006 17:38   בקטגוריות רמירז  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhahem אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על hahem ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)