פוסט ארוך. אין מה לעשות

בדיחה

- כמה לסביות צריך בשביל להחליף נורה?

- ארבע. שתיים מחליפות ושתיים מתעדות.

סופר על ידי האיתמר במצעד הגאווה בירושלים.

ובכן, שיקרתי. זו לא בדיחה. זה נכון. לסביות, הומואים, קווירים ואקטיביסטים אוהבים לתעד. התיעוד הוא חלק מהפעילות שלהם. למה שמישהי תרצה ללבוש מסקנטייפ שחור על הפטמות, אם היא לא יכולה לצלם את עצמה, ולהראות לכולם שהיא פועלת למען שחרור גוף האישה?

קשה לעשות סרט על עולם מתועד להפליא שכזה. ראשית, קשה לחדש. הכל כבר צולם, נעשה ונראה. שנית, התיעוד התמידי מעלה את המודעות העצמית לרמת אימפוטנטיות. אי אפשר לעשות סרט על העולם הזה בלי להתחשב בכל המרכיבים הנכונים: אם יש לך לסבית, אתה צריך גם מלקה בתשלום. אם יש לך הומו, אתה צריך גם טרנסג'נדר. אם יש לך טרנסג'נדר, אתה צריך גם אישה ביולוגית, מז'אנר הדיווה. וגו' וגו'.

מסיבה

לפני כמה שבועות הייתי במסיבה. קראו לה ג'נדר שייק או משהו כזה. זו הייתה מסיבת מעדות הקווירחנה – סוג של מסיבה שנועדה לחגוג את החופש והחירות. למסיבות כאלו נאספים כל מי שחושב, אבל באמת, שהעולם הוא טקסט. אנטי גלובליסטים, פמיניסטים, אקטיביסטים נגד הכיבוש, פעילים למען זכויות בעל חיים, קרוס ג'נדרים מכל סוג, ואולי אפילו פעילים למען הפאלון גונג. או כמו שהם מתארים זאת: "קומו התנערו והסירו את עכבותיכם! הצטרפו לשבט קוויר המערות במאבקינו להחלפת הנשק בחשק".

כולם מתלבשים לפי הרוח שפוקדת אותם באותו לילה ולפי הכלל הבלתי הכתוב אך המאד ברור: תתלבש איך שאתה רוצה, רק תיראה במיטבך ותהיה מוזר. (לא, אני יודעת, מה פתאום כללים. זה הכל חופשי. ומותר איך שרוצים. והנה, יש את זאתי, תראי איך היא לא שמה על איך שהיא נראית. ויש גם את ההיא, שתמיד מתפשטת, כי היא אוהבת. שמעתי. מאמינה לאותנטיות. מאמינה.)

בקיצור, הלכתי. הקטע עם מסיבות הוא שלא צריך הרבה כדי שיהיה בהן כיף: שים כמה בני אדם עם פוטנציאל מיני, שים מוזיקה, תן אלכוהול, ויאללה, רוקנרול! זה גם מה שהיה שם, בתוספת כמה אקטים חינוכיים, כדי שנזכור כולנו שאנחנו אולי שמחים וצוהלים, אבל זה לא אומר שמחר לא צריך ללכת להפגנה בבילעין. היה כיף.

סרט

ג'ון קמרון מיטשל רצה לעשות סרט בדיוק על העולם הזה. כאמור, זה קשה. יש הרבה מאד דברים להתחשב בהם, וקשה לרצות את כולם. במיוחד כשכולם כאלו דעתניים, חשובים באותה מידה, ועוסקים באמנות בעצמם. מה גם שמיטשל התעקש שהשחקנים עצמם - מכוכבי הסצינה הניו-יורקית הקווירית בחיים - יעצבו את הדמויות בעצמם. אם תרצו, "הבועה" פוגש את חנוך לוין. זה מה שיצא לו:

זו סוורין. שם בדוי, כמובן. היא מלכה בתשלום. כמו שאתם רואים, העבודה לא הכי מרגשת אותה. אגב, גם לא את הקליינטים שלה. כדי לתקשר היא נוהגת לצלם תמונות פולארויד - הכי שלם וסע, כאילו - ולשרבט עליהם מסר. הכי רוצה: קשר אמיתי ושם נורמלי.

אלו ג'יימי וג'יימי. אחד מהם הוא נער ליווי לשעבר, שמעולם לא הצליח לתת למישהו לזיין אותו. אפילו לא לג'יימי, והם ביחד כאילו פור אבר. הם הזוג הנחשק של הסצינה. לאורך הסרט הוא מצלם סרט תיעודי על חייו, שאותו הוא מעניק לג'יימי. הכי רוצים: ג'יימי - למות; ג'יימי - את ג'יימי.

סופיה ורוב. היא מטפלת זוגית ומינית. הוא בטלן. הבעיה: סופיה מעולם לא חוותה אורגזמה. החיפוש שלה אחריה הוא מה שמניע את הסרט כולו. כך היא גם מגיעה לשורטבאס - סוג של מועדון, שכמו האוטובוסים שעל שמם הוא נקרא, מיועד למפגרים ביותר ולמחוננים ביותר, ושם כולם מתגייסים כדי להעניק לסופיה - האישה המשונה, שהכי עשויה כמו קריקטורה על סטרייטים, שמעולם, לא אבל באמת, מעולם לא הייתה לה אורגזמה - את מה שהיא הכי מייחלת לו. הכי רוצים: סופיה - אורגזמה; רוב - משמעות.

כמו שאפשר להבין בקלות, הסקס הוא מטאפורה כאן, לא יותר. זה גם די הגיוני בעולם שבו נעשה הסרט; אם הכל הוא טקסט, אז סקס הוא בטוח מטאפורה. ולכן, שורטבאס הוא לא סרט פורנוגרפי. ולכן, הדבר היחיד שהסקס שם מצליח לעשות הוא להצחיק. שזה מגניב. באמת. כי זה כמו הקווירחנה. כי זה FUN במובנו הטהור ביותר. כי זה להוציא את הסקס מפי הטבעת של הפוריטניות.

אבל הבעיה היא שסרט הוא לא מסיבה. מסיבה נבחנת במבנה השטח בלבד. סרט, לעומת זאת, אמור לספק גם מבנה עומק כלשהו. אם אתה מתעקש לעשות דמויות - ואתה לא חייב. כלומר המציאו כבר סרטים מפורקי נרטיב ודמות - אז תעשה אותן עד הסוף. אל תעשה קריקטורות שעליהם תלויים בגדים מגניבים. תן לנו אנשים אמיתיים, עם רגשות לא מפלסטיק, ועם דרמה מהימנה. אם אתה רוצה אישה שלא חוותה אורגזמה, אז תן לנו אישה עם כל המאפיינים שלה. אל תזרוק לנו כרטיס ביקור שעליו כתוב: אבא שלי היה קשוח, אני לא יודעת לשחרר את עצמי מספיק.

וחוץ מזה, אם אתה מתעקש לעשות סרט שבו כלום לא חשוב מלבד מבנה השטח - מטאפורות פוגשות מטאפורות והולכות להזדיין - אז לפחות אל תהרוס את מבנה השטח הזה עם סידור עניינים חפוז לקראת הסוף. אל תשים כל חייל בפינה שלו על הלוח, ותגמור את הסרט עם סוף טוב והכי אמריקאי שאפשר. "זה כמו שנות ה-60, רק בלי התקווה" אומרת אחת הדמויות בסרט. תעמוד מאחורי זה באומץ.

אח, פיינלי

(קקי, בראש שלי הפוסט הזה היה הרבה יותר מלהיב)