1. פתיחה

חוויית העולם הטהורה מתווכת על ידי מודלי העולם שלנו באופן שנטען לא פעם שאיננו מאפשר עוד גישה אליה. יש גם מי שטען כי היא כלל איננה קיימת, חוויה בלתי אמצעית שכזו. חלק מההוגים שעסקו בשאלות כאלו, ניסו לפרק את הקטגוריות שבהן אנו משתמשים לגורמים הולכים וקטנים. חלקם תוך תיקווה להגיע אל איזו חוויה שנמצאת מעבר להן, חלקם תוך התקווה להוכיח כי אין מאחרי הקטגוריות הללו שום דבר בעל משמעות, וחלקם כדי להראות שהקשר שלהן אל החוויה הבלתי אמצעית, איננו קיים.

כשדנים בחוויה הבלתי אמצעית, פירוק שכזה הוא מוזר. מלכתחילה הקשר שלנו עם היקום איננו יכול להיתפס על ידי אדם שאיננו דתי כאחר מאשר שייכות מוחלטת. כיוון שכך, חוויית החיים שלנו, כלומר חוויית היקום שלנו, היא בהכרח תמיד וממילא, בלתי אמצעית. לא יכול להיות מתווך בינינו ובין היקום אם אנחנו איננו אלא פיסות יקום המאורגנות ופועלות באופן שחייב להיות עקבי עם טבעו של כל הקיים. בין אם יש לו טבע שאנחנו מסוגלים לתפוס, בין אם יש לו כזה שאיננו מסוגלים לתפוס, ובין אם טבעו הוא כזה שאין לו כלל "טבע" במובן שאנו מדברים על המילה.

יצירת קטגוריות ושימוש בהן היא, ככל הידוע לנו, “טבענו", וכיוון שכך, הינה ממילא חווייה בלתי אמצעית בפני עצמה. העולם כפי שהוא משתקף לעינינו דרך הקטגוריות שבהן אנחנו משתמשים לעולם איננו מתווך יותר או פחות. תודעתנו המחלקת ומקטלגת וחווה את העולם דרך חושיה, היא בעת ובעונה אחת גם העולם עצמו, היא היא החוויה הבלתי אמצעית בהא הידיעה של קיומנו.

אין שום טעם בלפרק את המשמעות של מלים בכדי למצוא את מה שנמצא "מעבר" להן. אין שום דבר "מעבר" למלים. ישנם דברים המתקיימים בד בבד איתן. הם אינם אמיתיים יותר או פחות מהן. הם אינם מעל או מתחת או בעומק המלים. המלה "כוויה" ותחושת הכוויה עצמה, אמיתיות באותה המידה בדיוק. זה שאחת מהן היא רפרור תודעתי לאחרת, איננו הופך אותה לקיימת פחות בעולם. השנייה פשוט גורמת מצוקה לגופנו, ולכן נושאת עימה רושם חזק יותר. האמירה שהחוויה עצמה, והסיפור שאנו מספרים אודות החוויה מתערבבות זו בזו בתודעתנו היא נכונה, אבל אין לה שום קשר לתיווך המציאות. יש לה קשר לחלוקת קשב לקויה.

המכשור התודעתי שלנו הוא דבר רגיש ומתוחכם להפליא. הוא הכלי השימושי ביותר שיש בידינו לשרוד בעזרתו בעולם המסוכן בו אנו מתקיימים. מסיבה זו, רוב הקשב של רוב בני האדם ברוב התרבויות, ככל הנראה נותן דומיננטיות לתפקוד הזה. אבל הוא בשום אופן איננו התפקוד היחיד. ניתן בקלות יחסית ליצור בו אופציה של הורדת הווליום בכדי לשפר את הקליטה החושית. ציידים, חיילים, אומני לחימה, ספורטאים, מוזיקאים, מדענים ושלל אחרים  כולם יודעים לבצע את השקטת המערכת הזו ברמה כזו או אחרת. זה לא קטע ניו אייג'יסטי, אין צורך להאמין בשיבא או בצ'י לשם כך. זה עניין טכני לחלוטין.

2. מספר שתיים

אם כן מדוע אנו חווים את התודעה שלנו כאמיתית פחות מן העולם? אין לדעת. אולי משום שאנו משתמשים בה כל הזמן בדרכים שגרתיות יחסית. אולי משום שהיא עצמה נותנת עדיפות לעולם החוויות שאותו היא מסדרת. אחרי הכל, כשאתה שומע צליל כלשהו, אתה מודע הרבה יותר לקיומו של הצליל מאשר לקיומן של אוזניך. אולי משום העמדה המשונה של התודעה כפיסת יקום המתבוננת בעצמה. אולי משום שההפרדה בין "אני" לבין "עולם" משרתת את הגוף האמור לשרוד בעולם הזה.

3. פירוק של קטגוריות

פירוק המבנים הפרשניים שלנו לגורמים יכול להביא לנו תועלת. בכדי ליצור מבנים פרשניים חדשים, עלינו לפרק את הקיימים, לבחון את מרכיביהם השונים, ולהשתמש בהם כחומרי בניין עבור החדשים. זהו תהליך היצירה.

כל מי שעוסק בפירוק של קטגוריות מתוך רצון להראות כי הן שרירותיות או חסרות משמעות עושה מעשה המקביל לפירוק של אבן כדי לנסות ולהראות שהיא שרירותית. המילה, כמו האבן, היא תוצר טבעי לחלוטין של יקום שבשלב זה עדיין מופלא מאיתנו. אדם המפרק מילה כדי להראות שהיא חסרת משמעות, אומר – בין אם הוא מבין זאת ובין אם לא- כי ידוע לו טבעו של היקום כולו, ידוע לו יחסה של המילה ליקום, וכי היחס הזה - חסר משמעות. זוהי לבטח אמירה שדורשת הוכחה רצינית ביותר. 

אשר לניסיון לפרק קטגוריות כדי להשיג את היכולת להיות קשוב יותר לחוויות הבלתי מילוליות, כדי לחוות אותן בעוצמה רבה ומובחנת יותר, או כדי להצליח "לצאת מגבולות השיח", הניסיון הזה עתיד להגמר בכאב ראש אומלל משום שכמובן, תהליך פירוק המשמעויות מתרחש באותו ערוץ חווייתי שבו מתרחשת המשמעות מלכתחילה. זהו עיסוק אינטלקטואלי. מילולי. לא ניתן לסלק את הרעש הלבן המילולי מהמוח על ידי הוספה לו. לשם כך דרושה בעיקר הנדסה רגשית, לא רעיונית.

4. לגלוש על השיח

אבל אין ברצוני לדבר על פירוק קטגוריות. הדבר החשוב לי יותר הוא כיצד משתמשים ביכולות שניתן לפתח לצורך קידומה של חוויית החיים שלנו. וכאן ראוי אולי לציין שהתפקודים הקטגוריאלים שלנו מסבים לנו הנאה רבה בחיינו. השיח המשעבד מכיל בתוכו שלל של משחקים, שדות מוקשים, אתגרים, מהמורות וסכנות שרובנו נהנים מהם לפחות חלק מהזמן.

אדם המחליט לנקוט עמדה מנטאלית של שחקן במשחק החיים ולא קורבן של השיח, מסוגל לגלוש על שדה הקטגוריות התרבותיות. ליהנות ממנו, לשאוב ממנו עוצמה וחופש רב. זה איננו עומד בסתירה עם העובדה שישנם אנשים שהקטגוריות התרבותיות מבנות אותם כקרבנות ושצריך להילחם בכך. זה פשוט אומר שניתן גם ניתן לעשות פוליטיקה, להילחם אם צריך. מרגל המתחפש לאיש עסקים למשל, עוסק בגלישה שכזו על השיח. וכמוהו גם איש העסקים המתחפש לעצמו בכל בוקר. הם שואבים עוצמה מהקטגוריות שעליהן הם גולשים. (שניהם גם מסתכנים כמובן, בכך שהקטגוריות מהן הם שואבים את עוצמתם, ישתלטו עליהם, אבל זה סיכון שכל אדם לוקח ממילא, בין אם הוא יודע זאת או לא.)

אבל לבסוף, חשוב מכל, רק אדם שנוקט עמדה מנטאלית של שחקן, מסוגל באמת ליצור ולהכניס שינויים בשיח. רק מי שלא מרגיש משועבד ללשון, אלא משחק איתה ומשתעשע איתה, מסוגל ליצור צורות ביטוי חדשות שיקסמו לאחיו בני האדם. רק מי שנהנה מהקטגוריות התרבותיות ומהריקוד המתוחכם שהן רוקדות זו עם זו דרכנו ובעדנו, מסוגל ליצור וואריאציות חדשות, לראות את האפשרות של אפיקים חדשים לפעולה, לרקוד בעצמו. לעתים אפילו להיות בן הזוג שמוביל את הריקוד. 

פירוק קטגוריות מתוך עמדה של קורבן היא אולי פעילות אומללה, אבל יצירת קטגוריות חדשות שייטיבו להקסים אותנו ולעבוד לזכותנו, הרי זהו כבר סיפור אחר לגמרי. תנועה בשדה התרבות ובשדה התודעה איננה יכולה לקרות רק מפירוקים. היא צריכה לקרות מיצירה, פעולה שפירוק הקטגוריות הוא רק חלק אחד שלה.

5. סיכום

האמירה שהשפה והקטגוריות העולות ממנה, משרטטות את גבולות התודעה היא אמירה בלתי נכונה. כמוה גם האמירה שהשפה והקטגוריות העולות ממנה מעוותות בצורה כלשהי את חוויית העולם שלנו. התפקוד הקטגוריאלי שלנו הוא תופעה אמיתית לחלוטין של היקום. הצורה בה הוא מסדר לעינינו את היקום בהכרח משקפת את היקום עצמו, אחרת אנו מתייחסים אל התפקוד הזה כאל דבר שמחוץ לכל הקיים. כלומר, משהו שאינו קיים. הוא יכול כמובן, לשקף לעינינו רק חלק מהיבטיו של היקום.

התפקוד הזה הוא תפקוד רב עוצמה, אבל בשום פנים לא יחיד. והוא גם איננו חייב כלל להגביל אותנו בשום צורה, להפריע לנו לחוות את העולם בכל ערוץ חווייתי העומד לרשותנו. זאת יכולים לעשות רק אנחנו בני האדם, כמכלול של תפקודינו - זה לזה, או לעצמנו - בעזרת שימוש באלימות.

6. הערה שלאחר סיכום

בפוסט זה השתמשתי מספר פעמים במילה "שיח" באופן שלמעשה הינו שגוי. אין שום אפשרות אמיתית לגלוש על השיח כפי שהגדיר פוקו את המושג. בתוך השיח של פוקו אדם הוא תמיד סובייקט משועבד, סביל ללא ברירות, מריונטה הנעה בלא רצון משל עצמה על החוטים התרבותיים.

הבחירה להשתמש במושג זה בכל זאת, נובעת מצרכים תקשורתיים. החלטתי שעדיף כרגע להשתמש במושג זה מאשר במשהו מסורבל כמו "רשת ההדמיות התרבותיות", המתאר טוב יותר את המציאות, לדעתי, אך הינו פחות נגיש ופחות מובן.