[היה אמור להיות פוסט על פאמילי גאי, אך הפך לפוסט על הקומדיה. ארוך, אבל אולי משתלם]

סטואי גריפין. גאון

לא כל כך ברור מה עלה בגורל החלק מ"הפואטיקה" של אריסטו שעסק בקומדיה, וזה אולי לא כל כך משנה. מה שכן ברור הוא שכתוצאה מהמחסור הזה נותרו בני התרבות המערבית עם טקסט תיאורטי מכונן אחד אודות ספרות, שמדבר הרבה מאוד על "קתרזיס", מה שזה לא יהיה, אבל כמעט שלא מתייחס לצחוק.

זו התפתחות מצערת למדי. יכול היה להיות מעניין לראות איך אריסטו מפשר בין האחדות הסיבתית, שהוא מקדם בכזו התלהבות, לבין האפקט הקומי. זה לא קרה. במקום זאת, קיבלנו את "טום ג'ונס".

It takes a big man to cry, but it takes a bigger man to laugh at that man (jack handy)

"טום ג'ונס" הוא רומן קומי אנגלי ומבריק מהמאה ה-18. הוא מעניין במיוחד כי טמונות בו, בין חלק לחלק, הערותיו של פילדינג, המחבר, על אמנות כתיבת הקומדיה. ופילדינג, יש לדעת, היה בן תקופתו, כלומר ניאו-קלאסיציסט, כלומר – מחובבי אריסטו.

וכך, מהקדמה להקדמה, פילדינג פורש את הפיתרון שלו לבעיה שאין לדעת אם הטרידה את אריסטו. וזו הבעיה: איך מיישבים בין עולם קוהרנטי ויציב, שבין אירוע לאירוע בו יש קשר סיבתי של הכרח או סבירות, לבין האפקט הקומי. למה זו בעיה? כי צחוק, בבסיסו, הוא תגובה לדיסוננס, לאי התאמה בין אירועים, מסגרות מחשבה או ציפיות. אנחנו צוחקים כי הציפיות שלנו לא התממשו (אך לא עשו זאת בדרך לא צפויה), כי מסגרת ההקשר, שבתוכה הבנו סיפור מסוים, התגלתה כשגויה, וכך הלאה. במלים אחרות, אנחנו צוחקים כי דברים לא מסתדרים. וקשה להכניס אפקט, שדורש שדברים לא יסתדרו, לתוך עולם קוהרנטי, יציב ומשורשר סיבתית.

הפיתרון המוצהר של פילדינג הוא אפקט ההפתעה. הפתעה נובעת ממשחק במידע – אנו מגלים דבר מה חדש לגבי העולם, שכתוצאה ממחסור קודם במידע, לא הצלחנו לחזות אותו. הדמיון בין הפתעה לאפקט הקומי הופכת את "טום ג'ונס" לרומן עמוס בתהפוכות עלילתיות. אבל, וזה חשוב, בין אירוע לאירוע תמיד נותר קשר סיבתי. העולם יציב. אפשר לישון בשקט.

"His designs were strictly honorable, as the phrase is; that is, to rob a lady of her fortune by way of marriage". (tom jones)

והנה עוד אבל. אבל ההפתעה היא רק טקטיקה, והיא נובעת מאסטרטגיה כוללת - נטל הקומיות מוטל לא על העולם, אלא על המספר. כך, העולם יכול לשמור על אחדות סיבתית אריסטוטלית למהדרין, בעוד התיאור שלו מכיל את הדיסוננס קומי.

מלבד הפתעה, יש כמה דרכים לעשות זאת. פילדינג משתמש בעיקר בפרודיה ובדיסוננס-כפול (שזה מונח בעל צליל מחורבן של עבדכן, שישמח למונח קליט יותר). הדיסוננס הכפול הוא מה שחולש, למשל, על "מלכוד 22", שמצחיק, כדברי הומר סימפסון, "בגלל שזה נכון". אנחנו מקבלים את "מלכוד 22" כתיאור קצת מוגזם של הצבא, מתוך האמונה שהצבא הוא המקום שבו כל דבר מופרך יכול להתרחש. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו מאמצים דיסוננס כפול – יישובו של דיסוננס אחד (דבר מה מופרך: למשל, יוסריאן מזיז את קווי התקיפה על המפה, ולכן המתקפה לא מתרחשת; למשל, קצין שלא מצליח להיות מקודם בגלל שטר"ש פקיד דואר לא שולח את המברקים הבהולים שלו) באמצעות דיסוננס אחר (העולם מופרך: למשל, ב"מלכוד 22", ההנחה ש"ככה זה בצבא").

כמו ג'וזף הלר כך פילדינג. אמנם, הדיסוננס מוטל שוב לחיקו של העולם, אולם הפעם הוא מתיישב בתוך איזו תפיסה חברתית מקובלת. כולם מוכנים להסכים שדבר מה במציאות מתנהל באופן מגוחך, עדיין אין זה אומר שהוא נטול סיבה. סוויפט כתב פעם ש"אין לך דבר מופרך ונטול היגיון שלא יימצאו אי אלו פילוסופים שיטענו כי הוא אמת לאמיתה" (מהזיכרון). זה נכון, זה מצחיק כי זה נכון, ויש לזה סיבות טובות מאוד, שסוויפט לא חייב להזכיר. התיאור מצחיק, העולם לא. העולם ניצל. אפשר לישון בשקט.

"Wagner's music is better than it sounds." (Mark Twain)

אגב, הדיסוננס הכפול הנ"ל אינו רק מנת חלקם של גדולי אומה. בדיחות עדתיות וקומדיות מצבים עושות את אותו הדבר. כאשר ג'ואי מ"חברים" עושה שטות לכאורה מצחיקה, זה בסדר, כי זה ג'ואי. אנחנו צוחקים מהלכאורה מצחיקה, אבל בו זמנית מאששים את אותו מודל עולם, אותו מודל דמות, שהחזקנו בהם קודם. ההפתעות לא מפתיעות לעולם. אסור להן.

Stewie: Did you hear that Meg? Guys can marry other guys now. So...this is awkward, but I mean, if they can do that, that is pretty much it for you, isn't it? I mean you as well pack it in. Game over (family guy)

זה לא חייב להיות כך, כמובן. אפשר לפרום את העולם. זה מצחיק. בשלב מסוים, כשזה נהיה לגיטימי, החלו הפרודיות, למשל, לקבל ביטוי בעולם המיוצג. זה די מדהים, כאשר חושבים על זה, העובדה שאנחנו מוכנים לערבב בין היגיון של עולם אחד לבין היגיון אחר לגמרי, זה ששייך לעולם שלנו (העובדה שאנו קוראים יצירה שהיא פרודיה על יצירה אחרת). הייתם חושבים שיהיה לנו קשה להחזיק, תודעתית, את כל ההגיונות הסותרים הללו, את עקרונות הפעולה המתנגשים. אבל לא. אנחנו מקבלים את הדיסוננס, צוחקים, ומיישבים אותו כשאנחנו קוראים לזה "פרודיה".

כתוצאה, התפתח ז'אנר שלם של יצירות שהעולם המיוצג בהן פריך ומתפורר. "פאמילי גאי" היא אולי הקיצונית שבהן. בסדרה הזו (לא ראיתם? כנסו הנה ותתחילו לראות לפני המשך הפוסט) יש תמיד עלילה, בכל פרק, אבל היא משמשת כמעין ציר, שבתוכו יכולות הדמויות להעלות את הפלאשבקים שלהן ללא הפרעה. ופתאום, לתוך הפרבר שבו מתרחש הכל, אפשר להכניס פנימה את פאקמן, באטמן והימן כדמויות שקיימות באמת, והן קיימות באמת למשך זמן קצר בלבד, כאורך הנשימה של הבדיחה. חוקיות עולם קמה לרגע, מספיק רק בשביל שאפשר יהיה להרוס אותה ברגע הבא.

כך, באחת הסצינות, דווקא לא פלאשבק, נכנס ההוא מ"קוואנטום ליפ", אומר משהו לאחת הדמויות ונעלם. ואתה, כצופה, צריך לשאול את עצמך האם הם הולכים להמשיך את זה, האם לבדיחה הזו תהיה השפעה אמיתית על המשך העלילה. במקרה הזה התשובה היא לא. אז מה הסטטוס של הקטע הזה? הוא באמת קרה? ואם היו ממשיכים אותו, אז הוא קרה? למה? כתוצאה, אנחנו מקבלים מודל עולם שבו הכל מוטל בספק, והכל יכול להתפרק בעוד שניה. אפילו הדמויות עצמן, הציר הקומי של הסדרה, משנות את האישיות שלהן בהתאם לבדיחה הנוכחית – סטואי, התינוק, הוא גם הומו לעתיד אך גם קשיש חרמן וחובב בנות לעתיד, והוא גם רוצה להשתלט על העולם, וגם אף אחד מלבד בריאן, הכלב, לא יכול להבין את מה שהוא אומר, מלבד בפעמים שבהם אפשר להבין מה שהוא אומר. זה תלוי.

המהלך הזה, נראה לי, נעשה מרכזי יחסית בסימפסונס. שם, כפי שהעיר פלאי, נכנסו פרודיות ומופרכויות רבות לתוך מצבים מודאליים. אפשר לתאר זאת כעולם אפשרי בתוך עולם אפשרי – כל עולם מכיל בתוכו מספר עולמות אפשריים, שמרכיבים, בין היתר, את עולם השאיפות של הדמויות, פרשנותן לאירועים, חלומותיהן וכו'. הדמויות שבעולם המיוצג מחזיקות בעולמות מיוצגים משלהן. כך, העולם המיוצג הראשי מצמיח מתוכו עולמות מיוצגים שונים, שנמצאים ביחס מסוים אליו, ואנחנו יכולים להתמודד עם זה כי אנחנו יודעים מה המרכז. אנחנו יודעים מה "אמיתי", לפחות בנוגע ליצירה הזו. בסימפסונס, כאמור, שומרים על המרכז הזה, בדרך כלל. אנחנו יודעים, בגדול, מה החוקיות של העולם המיוצג, ומקבלים את המצבים המופרעים באמת רק בצורה מודאלית, כשאיפות, משפטי תנאי וכו'. העיקר שהמרכז שלם, יציב ושומר על היגיון.

לא בפאמילי גאי. שם, מרכז הכובד של העולם הבדיוני נע תמיד. ואנחנו מוכנים לצפות בזה, במשהו שביר כל כך עד שהוא מאתגר כל הזמן את היכולות הקוגניטיביות הבסיסיות ביותר, משהו שדורש מאיתנו חיפוש מתמיד אחר מרכז הכובד הבדיוני, שעליו הכל נשען, רק בשביל לאבד אותו דקה אחר כך, כי הוא כבר לא מתאים לבדיחה הבאה.