שוב, כבקונסטלציה שמימית, התנגשו אמש מסלוליהם של יוסי ונרג'. אין לי הרבה מה לומר בזכות נרג' יהדות, אבל נראה לי שאולי שווה להקדיש קצת אפולוגטיקה לנרג' ניו-אייג', שזוכה למתקפות נמרצות גם מצד הצי של יובל דרור. גם אפולוגטיקה זו קשה לי. לא פשוט לעמוד לצד מי שמפרסמים מאמרים של "הבודהה מאוריון" (אגב, LOL!) או שמציעים לך קריאת טארוט יומית. ובכל זאת כדאי.

כדאי, כי אין שם רק חרא טהור. קצת כמו הניו-אייג' עצמו, ערוץ הניו-אייג' מכיל גם את תומר פרסיקו (שאת הבלוג המעולה שלו שווה מאוד לקרוא), וגם את הבלי הקבלה. הוא מחזיק בשניהם ביחד, כשווים. זה לא יאמר בזכות הערוץ, אבל בהתחשב במצב העיתונות הישראלית, גם זה משהו.

זה משהו כי כיום אין מקום אחר לפרסם בו את הדברים הללו, וכי ראוי שהדברים הללו, לפחות חלקם, יתפרסמו. אין כיום כמעט אף מקום אחר בתקשורת הישראלית שמעז לפרסם מאמרים אודות התודעה, השפה ומהו האושר. אין לזה שוק. עיתוני התרבות, שאולי אמורים היו למלא את הפונקציה הזו, התמלאו בביקורות יצירות לרוב, או נעשו לא רלוונטיים. הניו-אייג', על שלל הבליו, פתח גם את האפשרות לדון בנושאים אחרים, שחורגים מגבולות איזה כאן ועכשיו מגודרים היטב.

ליואב ארזי יש אנקדוטה אודות ג'ק לונדון. כאשר זה פרסם את "פנג הלבן" עורר הספר דיון ציבורי בשאלה מהן חיות אמיתיות, והאם ג'ק קשישא הצליח לייצג חיה ריאליסטית. תיאודור רוזוולט אף כינה אותו "nature faker", והדיון המשיך משם. בישראל, כיום, דיון כזה לא היה יכול להתרחש, וודאי שלא היה מערב בתוכו נשיא. ערוץ הניו-אייג' רחוק מלהיות הפיתרון, ובכל זאת, הוא יותר טוב מכלום.