מתוך הסרט

'אפוקליפטו' הוא סרט גרוע, מעין 'שכחו אותי בבית' פוגש את המאיה: מרדף אינסופי ומיותר, מלא מופרכויות תמירות ושיעמומונים שפלים. גרוע מכך, יש יסוד סביר להניח שמל גיבסון רצה לומר משהו בסרט הזה, ויש יסוד סביר להניח, למרות העמימות, שמדובר במשהו לא הגון.

אבל היה שם רגע מדהים אחד, איפשהו באמצע, בעיר המאיה, במהלך טקס עקירת הלבבות המסורתי. איכשהו, בניסיון להציג את ההמון המשתולל, החליט גיבסון שהוא צריך להראות פרצופים. והמצלמה הראתה פרצופים: נשים עם שיער חייזרי, גברים שעורם חורר וקועקע, והם מתהלכים זקופים, ילדים שמנים, גמדים. וכולם הולכים שם, בטוחים ביופיים, כשהתרבות חרוטה להם על העור.

פוקו דיבר פעם על האופן שבו 'הכוח' משנה ומעוות את הגוף. הוא דיבר, יש להניח, על מכלול הנורמות החברתיות שלהן אנו קוראים 'תרבות'. אני לא אוהב את העמימות הזו של פוקו. בדרך כלל היא מכסה על אמירה מובנת מאליה. אבל שם, ב'אפוקליפטו', אפשר היה לראות את אותה עמימות הופכת למטאפורה על מסך ענק, והתרבות, כמו מגיפה, כמו מחלת עור, עולה על פני הניצבים, משחיתה אותם וחורצת בהם סימנים. ובשביל המטאפורה הזו, אני חושב, על המסך הענק, היה שווה. כמעט.