בימים אלו אני קורא ספר נהדר: "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג (הוצאת זמורה-ביתן, תרגום צבי ארד). צוויג הוא יהודי אוסטרי שגדל בוינה של לפני ובין שתי המלחמות. הוא הפך לאחד הסופרים המפורסמים בעולם. את הספר הוא כתב בזמן מלחמת העולם הכי שנייה, ממקום פליטותו בארה"ב, ואח"כ ברזיל. שנה אחרי כתיבת הספר, ב- 1942, התאבד. הוא פשוט יותר מדי התגעגע לאותו עולם של אתמול שהוא ידע שלא ישוב עוד.

אותו עולם הוא נושאו של הספר, וצוויג מיטיב לצייר אותו עם מילותיו. דרך סיפורו האישי הוא מתאר תקופה שלמה: תקופה של ביטחון ושגשוג, של שמרנות ואמונה בקידמה, תקופה של פחות ופחות אמונה באלוהים ויותר יותר אמונהבמיני אידיאולוגיות כסוציליזם ופאשיזם; אבל בעיקר תקופה של תרבות ולהט יצירתי שבאמת נדיר למצוא. וינה של ראשית המאה העשרים היתה מקום מעניין מאוד.

אני רוצה להביא קטע אחד מתוך הספר (עמודים 62-64 בדילוגים, ההדגשות שלי). צוויג מספר על הלבוש המגוחך והדיכוי המיני של אז:

-

"גם התמימים ביותר לועגים היום לדמויות משונות אלו של אתמול [כלומר של ראשית המאה העשרים – ת.פ.], כאילו הן קריקטורות, ורואים בהם שוטים שהתלבשו בבגדים לא-טבעיים, לא-נוחים, לא הגיוניים ובלתי-הולמים את צרכי יום-יום. [...] צחוק מעוררת בנו אופנת הגבר, הצוורון הקשיח הגבוה, "חונק-האבות", שמנע כל תנועה חופשית, הזיג השחור בעל זנבות-הסנונית והצילינדר הגבוה, הדומה לארובה. והוא הדין בלבוש "הגברת" הכופת והמייגע, ואונס את הטבע בכל פרט! אמצע גופה היה דחוק כמתני-צרעה במחוך מרופד עצמות-דג קשוחות, ממותניה למטה נופחה לצורת פעמון גדול, הצוור כוסה עד הסנטר, הרגליים הוסתרו עד כפותיהן, השיער נערם באלפי תלתלים ו"חלזונות" גבוהה מתחת לכובע מפלצתי המתנדנד מלכותית, וכפפות היו על הידיים גם בימי קיץ לוהטים [...]

במבט ראשון מתברר לך, כי אשה שנכלאה בלבוש זה אינה עוד חופשית, זריזה וחיננית בתנועותיה, אלא כל מחווה וכל תנועה שלה בלבוש כזה יהיו בהכרח מלאכותיות [...]

בתקופה ההיא התרחקו המינים זה מזה ככל האפשר. הגברים גידלו זקנים ארוכים וראוותניים, ולפחות סלסלו שפמים אדירים, המפגינים מרחוק את גבריותם, ואילו המחוך הבליט במופגן את שדיה של האישה, שהם סימן נשיותה הבולט. המין הקרוי חזק היה מודגש בהפרזה לעומת המין החלש גם בהתנהגות שנדרשה ממנו, והיה נמרץ, אבירי ותוקפני, ואילו האישה ביישנית, צנועה ומתגוננת, הציד ושללו, במקום שווה בין שווים. [...]

אולי נבין עוד היום, כי בימים ההם נחשבה לאשה לחטא לבישת מכנסיים בספורט או במשחק. כלום אינה ממחישה את הצביעות ההיסטֵרית העובדה, שבימים ההם לא היתה אשה מעלה את המילה "מכנסיים" על שפתיה? אם העיזה להזכיר את קיומו של מושא מסוכן כל כך לחושים כמו מכנסי גבר, אמרה "לבוש רגליים" [...]

כשישבה אשה חסודה בחברה ושילבה רגליים הזדעזע "המוסר", מפני שכך עלולים להחשף קרסוליה מתחת לאימרת השמלה. [...]

בדמות זו רצתה החברה לראות את הנערה, שוטה ולא משכילה, מחונכת ואינה יודעת דבר, סקרנית וביישנית, לא בוטחת בעצמה ולא מעשית [...]

המסורת ביקשה לשמור עליה כהתגלמות האידיאל הכמוס ביותר שלה, כסמל הצניעות הנשית, הבתוליות, אי-הארציות. אבל מה עזה הטרגדיה, כשנערה כזו מחמיצה את שעתה, וכבת עשרים וחמש או שלושים עוד לא נישאה! כי המוסכמות תבעו בלי-רחמים מבת השלושים שתוסיף להיות חסרת-ניסיון ונטולת-תאווה ותמימה, למען "המשפחה" ו"הנוהג", אף שאין תכונות אלה הולמות עוד את גילה. אולם אז נהפכת הדמות העדינה לקריקטורה חריפה ואכזרית. הבת שלא נישאה הופכת ל"יושבת בבתוליה", ל"בתולה זקנה", מטרה מתמדת ללעגם התפל של עיתוני-הבדיחות."

-

דבר ראשון שקפץ לעיני היה הדמיון בין הנוהג אז לבין החברה היהודית אורתודוקסית כיום. לא רק ברמת העיקרון של "לכסות את האישה לגמרי כי היא כולה איבר מין אחד גדול", אלא אפילו בעניין הפרקטי של המכנסיים. מעניין לא? מה יש בהן במכנסיים עם נשים שכל כך מפריע לגברים?

גם בעניין ה"בתולות הזקנות" הדברים מאוד דומים, ולמי שלא יודע יש כיום בעיה קשה מאוד של רווקים מזדקנים, ועוד יותר קשה של רווקות מזדקנות בחברה האורתודוקסית (כיפה-סרוגה – החרדים כמובן משתדכים לרוב כבר בגיל העשרה). אלו, בראשית המאה הזו, בדיוק כמו אחיותיהם מראשית המאה ההיא, אמורות להיות יצורים חסרי תשוקה ומיניות (לא רק זאת, אגב: יש לרווקות גם בעיה לקיים מצוות רבות שדורשות גבר, אבל זה סיפור עצוב אחר.).

דבר שלישי אהבתי מאוד את ההבחנה של צוויג בעניין הניסיון לגלם באישה את האידיאל התרבותי של התקופה, והקצנת הניסיון הזה עד לכדי קריקטורה.

ומה כל זה הזכיר לי? את בריטני ספירס. כן, את אותה זמרת (עאלק) חמודה ומגה-פופולרית. האם מישהו זוכר שפעם ספירס נודעה בכך שהיא "שומרת את בתוליה" לאחד? כן, היא רכבה אז על גל הניאו-שמרנות (שהגיע גם למיניות) שבארה"ב ונשבעה לשכב לראשונה רק עם בעלה.

אני כבר לא זוכר אם אכן כך היה (לא עקבתי, מצטער). מה שברור הוא שמאז זרם הרבה מאוד ברתולין בנהר תשוקתה (הגזמתי קצת כאן, הא?) ובריטני הקטנה והתמימה כבר לא כל כך קטנה, ותמימה היא בצורה אחרת לגמרי. למי שלא יודע, לא רק שספירס כבר אינה בתולה מזה זמן רב, אלא שלאחרונה היא עברה לפעילות אקסביציוניסטית, כאשר היא חשפה, כאילו בלי כוונה, את אבריה האינטימיים המגולחים למשעי לפלשי מצלמות הפפרצי. אלו מצידם מיהרו לפרסם את התמונות באינטרנט לכל דצריך (ומה לעשות שמדי פעם צריך), וספירס זכתה להיות בכותרות עוד איזה שבוע-שבועיים.

לא יודע, אבל נראה לי שאם יש מקום שעליו לא אמורים פלשי העיתונאים להבזיק, הוא זה. ושאלתי היא כזו: אם אותן "בתולות זקנות" של ראשית המאה העשרים הם על פי צוויג קריקטורה של האידיאל האשה הא-מינית, הטהורה, הא-ארצית – של איזה אידיאל בריטני ספירס קריקטורה?

קריקטורה הלא היא הקצנה של מימד מסויים בדבר-מה, עד כדי הפיכתו של אותו הדבר כולו לגרוטסקי. אז של איזה אידיאל ספירס היא קריקטורה? תשובתי: ספירס היא קריקטורה של האידיאל שאומר שאשה חופשיה היא אשה חשופה. האידיאל שאומר שאנחנו משחררות את עצמנו על ידי זה שאנחנו מורידות את בגדינו וחושפות את גופנו. שמי שלא חשופה היא מדוכאת, ומי שלא מזדיינת היא מרובעת (ועוד על כך ראו במאמר יפה).

אחרי כל אותן שנים שבהן נשים כוסו ונעטפו עד חנק (אגב, רק במעמדות הגבוהים), ואחרי נורמות מיניות ויקטוריניים שמרניים עד גיחוך וחוסר-טבעיות, יש בהחלט הגיון באותו אידיאל שאומר: תנו לנו להתלבש כרצוננו ואף גבר לא יאמר לנו מה ללבוש ואנחנו השליטות הבלעדיות של גופנו וגם נזדיין מתי ואיפה שנחפוץ ואם לא מוצא חן בעיניכם אז טאף! כן, באמת יש בזה הגיון. אבל כמו כל אידיאל יפה, גם אותו אפשר להוציא מאיזון ולהפוך למופרך אם מגזימים איתו, אם מושכים אותו, בשפה פילוסופית, ad absurdum. בריטני ספירס הצליחה לעשות בדיוק את זה.