הרדיפה אחרי האושר
"הבנתי מאוחר יותר – אני מניח שחשתי ברעיון כל חיי, אבל הבנתי אותו מבחינה פילוסופית רק במהלך ההכנה להרצאה הזו – את היופי שברעיון הרדיפה אחר האושר. מילים מוכרות, קל לקחת אותן כמובנות מאליהן, קל לשבש את משמעותן. הרדיפה אחר האושר נמצאת בלב כוח המשיכה של הציוויליזציה עבור רבים כל-כך שנמצאים מחוצה לה או בשוליה. אני חושב שזה נהדר להבין באיזו מידה, אחרי שני עשורים, ולאחר ההיסטוריה האיומה של החלק הראשון של המאה הזו, הרעיון זכה לסוג כלשהו של הגשמה. זהו רעיון גמיש; הוא מתאים לכולם. הוא מניח סוג מסויים של חברה, סוג מסויים של נפש מודעת. אינני יכול לדמיין כי הוריו של אביו היו מסוגלים להבין את הרעיון. כל כך הרבה טמון בו: הרעיון של האינדיבידואל, האחריות, הבחירה, חיי האינטלקט, הרעיון של הייעוד, של השלמות ושל ההשגיות. זהו רעיון אנושי עצום. אי אפשר להקטין אותו לכדי מערכת קבועה. הוא לא יכול לייצר פנאטיות. אבל ידוע שהוא קיים; ולכן, מערכות אחרות, נוקשות יותר, בסופו של דבר מתפוגגות".

מתוך דבריו של ו.ס. נאיפול בשנת 1990 בפני מכון מנהטן לחקר מדיניות

נאיפול הצעיר, בגרסת "כרגע באתי מהודו ואני יודע מעט מאד על איך סופרים אמורים להיראות" (מכאן)

בית למר ביזוואז - ספר בדקה

מר ביזוואז הוא הודי בטרינדיאד. מר ביזוואז מתחתן עם מישהי מבני משפחת טולסי, סוג של מאכערים מקומיים. מר ביזוואז חי כל החיים בין שלוש מאות אחיות, בעלים, אלמנות וילדים. הוא רוצה בית. הוא מקבל בית. הוא מת.

"תפסיקו לדבר על דיכוי", צעק נאיפול על הסופרים ההודים באיזה כינוס ספרותי. "אתם משעממים אותי ומפריעים לעצמכם לכתוב".  (מכאן)

אלסטיות

הרעיון של הרדיפה אחר האושר הוא שנמצא במרכז הספר, ומר נאיפול מתעקש להוכיח לנו שאכן מדובר ברעיון אלסטי. והוא אלסטי בשני מובנים; ראשית הוא אלסטי משום שכל אחד מקבל רעיון שמתאים בגודלו לחיים שלו. כלומר, גוף שואף לשפר את מצבו ברמה אחת בכל פעם. שנית, הוא אלסטי משום שהמימוש שלו אינו בהכרח קשור לעובדות מציאותיות. כלומר, אדם יכול לחשוב שהוא יכול לעבור לשלב הבא באושר גם אם מבחינה אובייקטיבית לא השתנה דבר ברמת החיים שלו.

בתחתית הרשימה נמצאים אלו שבכלל לא ראויים לרדוף אחרי האושר. מדובר בעשרות ומאות בני משפחת טולסי שנמצאים איתו בבית ההאנומאן. בכל מקום שאליו תפנה יש איזו אחות, או בעל, או ילד. וכולם אוכלים באותן שעות ומתעסקים זה בענייניו של זה, ואין שקט, ורק ריחות רעים של בישול זול, ועבודה קטנה ושפופה. זה נורא. ומר ביזוואז רוצה בית.

אחריהם ברשימה נמצאים האנשים שזכו למעמד גבוה באותו בית: מרת טולסי – אם המשפחה, סת – האח הבכור והמחליט ואובאד – האח שמיועד ללימודים. הם רשאים לרדוף אחר האושר, אבל הם צריכים לעשות זאת במסגרת קיבוצית. כלומר, מרת טולסי מאושרת כשהיא חושבת שענייני הבית כולו מתנהלים כהלכה, כשאחת הבנות מתחתנת או יולדת או שיש טקס דתי סבבה. סת מאושר כשהוא מצליח להביא עוד כסף. ואובאד, הוא נוסע ללמוד רפואה באנגליה רק כדי לחזור ולהחליף את סת. ומר ביזוואז רוצה בית.

בראש הרשימה נמצא מר ביזוואז עצמו. המשפחה מטרידה אותו, מביכה אותו ולא מבינה אותו, ולכן גורלה אינו מעניין אותו כלל. הוא רוצה מקום משלו. הוא רוצה לכתוב. הוא רוצה בית. והוא כל כך מסכן בקרב כל האנשים האלו שאתה ממש רוצה לעזור לו. אחרי עוד אחת מהמריבות שלו עם סת או עם מרת טולסי, כשהוא שוב מקבל את המשפט "כשאתה הגעת לבית הזה היו לך רק שני בגדים לתלות על הקולב", אתה ממש רוצה לזוז קצת במיטה שלך, ולהחביא אותו מתחת לשמיכה. והוא מנסה, ובונה, וזה נרקב, והוא מתייאש, וחוזר שוב להחלטה הנחושה, ומצליח שוב, ושוב נכשל. והוא חי. רודף אחר האושר. וטיפין טיפין מצבו משתפר. ובינתיים כבר כולך גוש אחד קטן של אמפטיה. והוא מת.

וככה יוצא שלמרות שהרדיפה אחר האושר נמצאת במרכז הספר, אין הרבה אושר שם. רק חיים מנוולים ומנוונים. וזה נראה אמיתי. אמיתי כמו רומן של המאה ה-19, לו רק רומן כזה היה יכול להתרחש בקרב ההודים בטרינידאד. ואין פתרונות, אין איזו תרבות מערבית שבאה ומצילה הכל בסובלנות לכאורה שלה, כמו אצל איזה זיידי סמית עלובה. וזה יפה ועצוב.

נאיפול בגרסת "אני כבר יודע איך מתנהגים ונראים באוקספורד. הביטו, מאחוריי יש חתול שמן" (מכאן)

סר וידיה הגבר

הסיפור של מר ביזוואז הוא למעשה הסיפור של אבא של וידיאדאר סוראג'פראסאד נאיפול, שמשפחתו היגרה מאחת הקסטות העליונות של הודו לטרינדיאד, כי האנגלים הבטיחו ששם יש כסף. ונאיפול הבן כועס. הוא כועס כבר כמה עשורים ועל פני כמה עשרות כותרי ספרות. זאת למרות שהוא עצמו נמצא באוקספורד מאז שנות הששים וזכה בכל פרס אפשרי; פרס בוקר, פרס נובל ב-2001, תואר אצולה מהמלכה הבריטית שמאפשר לו להיקרא סר וידיה, וכל כבוד ספרותי אחר שתוכלו להעלות על דעתכם.

וזה יפה, שהוא ממשיך לכעוס את כעסם של האנשים שבמקרה הטוב נמצאים בפריפריה, ובמקרה הרע פשוט לא נחשבים. אבל זה כמובן גם בעייתי. כלומר, באיזו זכות הוא כועס את כעסם של אנשים שמרוויחים בשנה את מה שהוא מרוויח בדקה? באיזו זכות הוא חי את החיים הסופר בורגניים המפוארים שלו ותולה על עצמו את שלט הפליט? לא הגיע הזמן שהוא יבין שהוא כבר מזמן לא מהפכן? לא הגיע הזמן שמישהו יסביר לו שמדינת רווחה לא באמת יוצרה אומה של בריונים? לא הגיע הזמן שמישהו יסתום לו את הפה אחת ולתמיד?

אבל התשובה היא לא. כלומר, נאיפול הוא בהחלט אדם עם מחשבה אחת שמשוכפלת הרבה פעמים. וכמו מחשבה אחת, היא בהרבה מקרים מתמקדת בדבר אחד בלבד ובמקרים אחרים סתם מוטעית. אבל זו מחשבה טובה. וחשובה. ועשויה היטב. ואני מחבבת אותו.

בראשית השבוע נחתה בתיבת הדואר שלנו הפתעה: מישהי הזמינה אותנו למנוי פרו. איתמר ואני לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. הבטנו זה בזו – וירטואלית, כמובן. אני ואיתמר לא באמת אנשים, רק חיות הקלדה – ומייד הבנו: אין לנו שום צורך לקבל את הזמנתה הנדיבה של אותה גברת, שמכונה "אמא שלך", משום שבקרוב מאד אנחנו עוברים מהשכונה, עוברים מישראבלוג.

כן, מה ששמעתם. אנחנו חושבים על כך זמן מה, ואנחנו כבר מחזיקים בדומיין hahem.co.i. התקופה האחרונה הוקדשה להעלאת רעיונות לשיפור, ובקרוב צפוי להיפתח שם משהו עוד יותר מראוי. אנחנו מקווים לעשות שם מה שעשינו פה, רק יותר טוב, ועם עוד כמה חברים.

אם תלכו ללינק תראו שתומר ליכטש כבר עזר לנו לפתוח וורדפרס ראשוני ביותר. אבל תומר הוא איש עסוק, ואנחנו, למרות הכל, אנשי תוכן יותר מכל דבר אחר. ולכן, הפנטזיות שלנו מסרבות לקרום עור וגידים.

וכאן אני מגיעה למטרה שלשמה התכנסנו. אנחנו צריכים עזרה בפיתוח ובעיצוב. אין לנו שאיפות גדולות מדי, ויש לשער שאדם מיומן יוכל לסייע לנו בכמה שעות בודדות. אז אם אתם אוהבים את המקום הזה, ומעוניינים לעזור כתבו לנו. אנחנו זקוקים לכם.

מאיה ערד, בין היתר, כתבה כבר שלושה ספרים. האם זה גרם לה להיקרא סופרת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא.
רועי רוזן, בין היתר, כתב חמישה ספרי פרוזה. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא.
שמעון אדף, בין היתר, כתב ארבעה ספרים. האם זה גרם לו להיקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? לא.
אתם יודעים מי נקרא סופר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ"? נעם קצב. מי זה? כמה ספרים הוא כתב? הוא נחשב סופר ותיק ומוערך? האיש כתב ספר אחד שיצא לאור ב-2005. כנראה שככה זה שלאבא שלך קוראים משה.

ובכן, בעמוד הראשי של הארץ ביום שישי האחרון משכה את תשומת לבי הכותרת "הסופר נעם קצב, בנו של נשיא המדינה, על קפקא ועל כוחה של העיתונות להרע", שהפנתה למוסף המדובר ב"הארץ". שמחתי שבמוסף של בני ציפר, האיש והאינטלקטואל הצרפתי שבמקרה חי פה, יכול מישהו שעוד נשמה באפו להיקרא סופר, ועוד ככה, בריש גלי. מייד הלכתי לקרוא.

אין לי שום דבר בעד או נגד נעם קצב.מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה

שלושה קטעים מחזיקה "הטרילוגיה הצ'כית" של קצב ג'וניור, שמדברים על שני סיפורים של קפקא, וסיפור אחד של קארל צ'אפק. כיוון שהבן של קצב הוא איש נוח לבריות, הוא מסכם למעננו כל אחד מהקטעים בפסקה חוצבת להבות.

1."אפשר לנחש שההגינות היא שהיתה בעוכריה של המכונה המשומנת. היא סותרת את עצם קיומה, היא מפרקת אותה לגורמים. ובכל זאת תמיד יש לנו תקווה וציפייה אחת, לא מן התקשורת אלא מן האנשים שמפעילים אותה, "היו הוגנים!"”
2.הלב נכמר על גרגור סמסה, שלאט-לאט נהפך בעיני הקורא מאדם בעור של חיה לשרץ טהור. כל אחד מאתנו זוכר ימים שבהם הוא הסתגר בחדרו בגלל מחלה. אבל רק מעטים עשו זאת מפאת הבושה. והיא כואבת לפעמים יותר מכל פגיעה גופנית, במיוחד כשאתה יודע שאתה חף מכל אשמה, חף מכל אשמה, חף מכל אשמה.
3.כלומר, מי שמחפש אנושיות ותבונה יירד נא ממסדרונות העיתונים הממוזגים אל הרחוב ההומה.

כיוון שגם אני אדם נוח לבריות, אסכם שוב את מה שסיכם קצב: יש לצפות מהאנשים שמפעילים את התקשורת להיות הוגנים, גם אם הציפיה הזו היא קלושה. יש לזכור כי האשמות שמטיחים אותם אנשים שמפעילים את התקשורת הן האשמות שווא. משום שברור שאתה יודע שאתה חף מכל אשמה *3. אי לכך ובהתאם לזאת, את האנושיות והתבונה עליך לחפש ברחוב, ולא אצל אותם אנשים, שכאמור, מפעילים את התקשורת.

דודו בוסי הוציא לאחרונה לאור את ספרו "אמא מתגעגעת למילים". דודו בוסי כותב, החל מפברואר שנה זו, טור קבוע בעיתון "העיר". בטור הוא נפגש עם מיני דמויות "אורבניות" ומספר את סיפורן. הטור השבוע הוקדש לדמות מעניינת במיוחד – דודו בוסי – שחווה ייסורי פוסט הוצאה לאור.

אין לי שום דבר בעד או נגד דודו בוסי. באדיבות יוסי גורביץ

מתחת לטור, מתנוססת פרסומת. ככה זה בעיתון – יש תכנים עיתונאים ויש תכנים פרסומיים. אם לא היו פרסומות, לא היה כסף להוציא עיתון. את זה כולם יודעים. הפרסומת היא לספר אחד, שנקרא "אמא מתגעגעת למילים". מדובר, לטענת הפרסומת, ב"רומן חכם, רגיש ומרתק". כתב אותו אדם אחד, דודו בוסי שמו.

מוסר השכל מעיתוני השבוע: יש אנשים שהם חפים מפשע, גם אם אנשי תקשורת לא הוגנים הוציאו דיבתם רעה. יש גם אנשים שמוציאים ספרים. ובכל זאת, את האנושיות וההגינות תמצאו אצל האיש ברחוב. אותו איש, מסעוד מבאר שבע אם תרצו, שלו אפשר למכור הכל, כי לו אין מושג. אין מה לומר – שלי יחימוביץ' באמת הגזימה הפעם.