"רק בדממה, המילה"

(מתוך "הבריאה של אאה" אורסולה ק. לה גווין)

השממה נחוצה לעיר כפי שהדממה נחוצה לקול. מהי עיר אגדית, אם לא עיר המוקפת שממה עד אין קץ? מהו קול אלוהים, אם לא קול שסביבו דממה עד אין קץ?

ככל שקטנה השממה, כך קטנה האגדיות של העיר. ככל שקטנה האגדיות של העיר, כך מתערבבת השממה שמחוץ באגדיות שבפנים. אולם כשחודרת השממה אל תוך גבולות העיר, היא איננה עוד הדבר הכביר, המאיים והבלתי מובן שהייתה בחוץ. במטאמורפוזה שהיא עוברת תוך חציית השערים, היא משילה את אגדיותה שלה, והופכת לשקר.

הסוציולוג מקס וובר קרא לזה הסרת הקסם מן העולם והטיל את האשמה על הרציונליזציה של הקיום. אבל האמת היא שרציונליזציה במובנה הזה, הטכנוקרטי, איננה אלא צורה אחת מני רבות של כיבוש השממה.

האדם העומד אל מול פני השממה הוא צליין, צייד, סוחר, הרפתקן ללא ברירות. עטוי במסתורין של הקיום עד אין קץ. אדם בעיר אליה חדרה השממה מפחד הכיבוש, מכיר אותה לרוב  כשקר, כפחד, כשיעמום. הוא נעשה קטנוני, נטול עוז רוח, קמצן ברגשותיו. אם ברצונו לחיות בעוצמה רבה, שומה עליו לבחור לכונן מחדש את השממה. עליו ליצור שתיקה גדולה בכדי שיוכל לשמוע שוב את קול היקום המדבר דרכו ואליו, בחידות שאת מרביתן לעולם לא יפתור.

(הנביא וולפסון – דרשות נדרשות לכל דורש)

1. פתיחה

חוויית העולם הטהורה מתווכת על ידי מודלי העולם שלנו באופן שנטען לא פעם שאיננו מאפשר עוד גישה אליה. יש גם מי שטען כי היא כלל איננה קיימת, חוויה בלתי אמצעית שכזו. חלק מההוגים שעסקו בשאלות כאלו, ניסו לפרק את הקטגוריות שבהן אנו משתמשים לגורמים הולכים וקטנים. חלקם תוך תיקווה להגיע אל איזו חוויה שנמצאת מעבר להן, חלקם תוך התקווה להוכיח כי אין מאחרי הקטגוריות הללו שום דבר בעל משמעות, וחלקם כדי להראות שהקשר שלהן אל החוויה הבלתי אמצעית, איננו קיים.

כשדנים בחוויה הבלתי אמצעית, פירוק שכזה הוא מוזר. מלכתחילה הקשר שלנו עם היקום איננו יכול להיתפס על ידי אדם שאיננו דתי כאחר מאשר שייכות מוחלטת. כיוון שכך, חוויית החיים שלנו, כלומר חוויית היקום שלנו, היא בהכרח תמיד וממילא, בלתי אמצעית. לא יכול להיות מתווך בינינו ובין היקום אם אנחנו איננו אלא פיסות יקום המאורגנות ופועלות באופן שחייב להיות עקבי עם טבעו של כל הקיים. בין אם יש לו טבע שאנחנו מסוגלים לתפוס, בין אם יש לו כזה שאיננו מסוגלים לתפוס, ובין אם טבעו הוא כזה שאין לו כלל "טבע" במובן שאנו מדברים על המילה.

יצירת קטגוריות ושימוש בהן היא, ככל הידוע לנו, “טבענו", וכיוון שכך, הינה ממילא חווייה בלתי אמצעית בפני עצמה. העולם כפי שהוא משתקף לעינינו דרך הקטגוריות שבהן אנחנו משתמשים לעולם איננו מתווך יותר או פחות. תודעתנו המחלקת ומקטלגת וחווה את העולם דרך חושיה, היא בעת ובעונה אחת גם העולם עצמו, היא היא החוויה הבלתי אמצעית בהא הידיעה של קיומנו.

אין שום טעם בלפרק את המשמעות של מלים בכדי למצוא את מה שנמצא "מעבר" להן. אין שום דבר "מעבר" למלים. ישנם דברים המתקיימים בד בבד איתן. הם אינם אמיתיים יותר או פחות מהן. הם אינם מעל או מתחת או בעומק המלים. המלה "כוויה" ותחושת הכוויה עצמה, אמיתיות באותה המידה בדיוק. זה שאחת מהן היא רפרור תודעתי לאחרת, איננו הופך אותה לקיימת פחות בעולם. השנייה פשוט גורמת מצוקה לגופנו, ולכן נושאת עימה רושם חזק יותר. האמירה שהחוויה עצמה, והסיפור שאנו מספרים אודות החוויה מתערבבות זו בזו בתודעתנו היא נכונה, אבל אין לה שום קשר לתיווך המציאות. יש לה קשר לחלוקת קשב לקויה.

המכשור התודעתי שלנו הוא דבר רגיש ומתוחכם להפליא. הוא הכלי השימושי ביותר שיש בידינו לשרוד בעזרתו בעולם המסוכן בו אנו מתקיימים. מסיבה זו, רוב הקשב של רוב בני האדם ברוב התרבויות, ככל הנראה נותן דומיננטיות לתפקוד הזה. אבל הוא בשום אופן איננו התפקוד היחיד. ניתן בקלות יחסית ליצור בו אופציה של הורדת הווליום בכדי לשפר את הקליטה החושית. ציידים, חיילים, אומני לחימה, ספורטאים, מוזיקאים, מדענים ושלל אחרים  כולם יודעים לבצע את השקטת המערכת הזו ברמה כזו או אחרת. זה לא קטע ניו אייג'יסטי, אין צורך להאמין בשיבא או בצ'י לשם כך. זה עניין טכני לחלוטין.

2. מספר שתיים

אם כן מדוע אנו חווים את התודעה שלנו כאמיתית פחות מן העולם? אין לדעת. אולי משום שאנו משתמשים בה כל הזמן בדרכים שגרתיות יחסית. אולי משום שהיא עצמה נותנת עדיפות לעולם החוויות שאותו היא מסדרת. אחרי הכל, כשאתה שומע צליל כלשהו, אתה מודע הרבה יותר לקיומו של הצליל מאשר לקיומן של אוזניך. אולי משום העמדה המשונה של התודעה כפיסת יקום המתבוננת בעצמה. אולי משום שההפרדה בין "אני" לבין "עולם" משרתת את הגוף האמור לשרוד בעולם הזה.

3. פירוק של קטגוריות

פירוק המבנים הפרשניים שלנו לגורמים יכול להביא לנו תועלת. בכדי ליצור מבנים פרשניים חדשים, עלינו לפרק את הקיימים, לבחון את מרכיביהם השונים, ולהשתמש בהם כחומרי בניין עבור החדשים. זהו תהליך היצירה.

כל מי שעוסק בפירוק של קטגוריות מתוך רצון להראות כי הן שרירותיות או חסרות משמעות עושה מעשה המקביל לפירוק של אבן כדי לנסות ולהראות שהיא שרירותית. המילה, כמו האבן, היא תוצר טבעי לחלוטין של יקום שבשלב זה עדיין מופלא מאיתנו. אדם המפרק מילה כדי להראות שהיא חסרת משמעות, אומר – בין אם הוא מבין זאת ובין אם לא- כי ידוע לו טבעו של היקום כולו, ידוע לו יחסה של המילה ליקום, וכי היחס הזה - חסר משמעות. זוהי לבטח אמירה שדורשת הוכחה רצינית ביותר. 

אשר לניסיון לפרק קטגוריות כדי להשיג את היכולת להיות קשוב יותר לחוויות הבלתי מילוליות, כדי לחוות אותן בעוצמה רבה ומובחנת יותר, או כדי להצליח "לצאת מגבולות השיח", הניסיון הזה עתיד להגמר בכאב ראש אומלל משום שכמובן, תהליך פירוק המשמעויות מתרחש באותו ערוץ חווייתי שבו מתרחשת המשמעות מלכתחילה. זהו עיסוק אינטלקטואלי. מילולי. לא ניתן לסלק את הרעש הלבן המילולי מהמוח על ידי הוספה לו. לשם כך דרושה בעיקר הנדסה רגשית, לא רעיונית.

4. לגלוש על השיח

אבל אין ברצוני לדבר על פירוק קטגוריות. הדבר החשוב לי יותר הוא כיצד משתמשים ביכולות שניתן לפתח לצורך קידומה של חוויית החיים שלנו. וכאן ראוי אולי לציין שהתפקודים הקטגוריאלים שלנו מסבים לנו הנאה רבה בחיינו. השיח המשעבד מכיל בתוכו שלל של משחקים, שדות מוקשים, אתגרים, מהמורות וסכנות שרובנו נהנים מהם לפחות חלק מהזמן.

אדם המחליט לנקוט עמדה מנטאלית של שחקן במשחק החיים ולא קורבן של השיח, מסוגל לגלוש על שדה הקטגוריות התרבותיות. ליהנות ממנו, לשאוב ממנו עוצמה וחופש רב. זה איננו עומד בסתירה עם העובדה שישנם אנשים שהקטגוריות התרבותיות מבנות אותם כקרבנות ושצריך להילחם בכך. זה פשוט אומר שניתן גם ניתן לעשות פוליטיקה, להילחם אם צריך. מרגל המתחפש לאיש עסקים למשל, עוסק בגלישה שכזו על השיח. וכמוהו גם איש העסקים המתחפש לעצמו בכל בוקר. הם שואבים עוצמה מהקטגוריות שעליהן הם גולשים. (שניהם גם מסתכנים כמובן, בכך שהקטגוריות מהן הם שואבים את עוצמתם, ישתלטו עליהם, אבל זה סיכון שכל אדם לוקח ממילא, בין אם הוא יודע זאת או לא.)

אבל לבסוף, חשוב מכל, רק אדם שנוקט עמדה מנטאלית של שחקן, מסוגל באמת ליצור ולהכניס שינויים בשיח. רק מי שלא מרגיש משועבד ללשון, אלא משחק איתה ומשתעשע איתה, מסוגל ליצור צורות ביטוי חדשות שיקסמו לאחיו בני האדם. רק מי שנהנה מהקטגוריות התרבותיות ומהריקוד המתוחכם שהן רוקדות זו עם זו דרכנו ובעדנו, מסוגל ליצור וואריאציות חדשות, לראות את האפשרות של אפיקים חדשים לפעולה, לרקוד בעצמו. לעתים אפילו להיות בן הזוג שמוביל את הריקוד. 

פירוק קטגוריות מתוך עמדה של קורבן היא אולי פעילות אומללה, אבל יצירת קטגוריות חדשות שייטיבו להקסים אותנו ולעבוד לזכותנו, הרי זהו כבר סיפור אחר לגמרי. תנועה בשדה התרבות ובשדה התודעה איננה יכולה לקרות רק מפירוקים. היא צריכה לקרות מיצירה, פעולה שפירוק הקטגוריות הוא רק חלק אחד שלה.

5. סיכום

האמירה שהשפה והקטגוריות העולות ממנה, משרטטות את גבולות התודעה היא אמירה בלתי נכונה. כמוה גם האמירה שהשפה והקטגוריות העולות ממנה מעוותות בצורה כלשהי את חוויית העולם שלנו. התפקוד הקטגוריאלי שלנו הוא תופעה אמיתית לחלוטין של היקום. הצורה בה הוא מסדר לעינינו את היקום בהכרח משקפת את היקום עצמו, אחרת אנו מתייחסים אל התפקוד הזה כאל דבר שמחוץ לכל הקיים. כלומר, משהו שאינו קיים. הוא יכול כמובן, לשקף לעינינו רק חלק מהיבטיו של היקום.

התפקוד הזה הוא תפקוד רב עוצמה, אבל בשום פנים לא יחיד. והוא גם איננו חייב כלל להגביל אותנו בשום צורה, להפריע לנו לחוות את העולם בכל ערוץ חווייתי העומד לרשותנו. זאת יכולים לעשות רק אנחנו בני האדם, כמכלול של תפקודינו - זה לזה, או לעצמנו - בעזרת שימוש באלימות.

6. הערה שלאחר סיכום

בפוסט זה השתמשתי מספר פעמים במילה "שיח" באופן שלמעשה הינו שגוי. אין שום אפשרות אמיתית לגלוש על השיח כפי שהגדיר פוקו את המושג. בתוך השיח של פוקו אדם הוא תמיד סובייקט משועבד, סביל ללא ברירות, מריונטה הנעה בלא רצון משל עצמה על החוטים התרבותיים.

הבחירה להשתמש במושג זה בכל זאת, נובעת מצרכים תקשורתיים. החלטתי שעדיף כרגע להשתמש במושג זה מאשר במשהו מסורבל כמו "רשת ההדמיות התרבותיות", המתאר טוב יותר את המציאות, לדעתי, אך הינו פחות נגיש ופחות מובן.

בימים אלה חווה מדינת ישראל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, וזהו אחד הדברים הגרועים ביתר שיכולים לקרות לה. במקומותינו, בהם אימצו לאורך השנים מדיניות כלכלית הנסמכת יותר ויותר על המודל הקפיטליסטי האמריקאי, נהוג לזהות הצלחה כלכלית עם צמיחת המדינה וקידום ענייניה. אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהמציאות.

זה נראה אולי מוזר לך, איש המעמד הבינוני העליון, שרואה דרך כיסו כיצד הרווח שלו עולה, כיצד נגישים לו מכוניות טובות יותר, אוכל מגוון יותר, רפואה טובה יותר וכל אותם הדברים הנעשים קרובים יותר כאשר הכסף זורם. זה נראה מוזר לומר דבר מעין זה כאשר אתה מסוגל לתת לילד השכלה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית, כאשר המקרר מעולם לא היה מלא יותר בכל טוב.

אבל קודם כל, אתה לא לבד במערכת. מיליוני אנשים בחברה שלך חיים בפחד מתמיד למחר. שנית, אתה זן בסכנת הכחדה, ולבסוף, כל אלה אינם רלוונטיים בכלל, אם מבינים דבר אחד פשוט. בקונטקסט של הדינאמיקות הנוכחיות שעוברות על השוק הישראלי, צמיחת הכלכלה עלולה לנבא את סופה של החברה האזרחית.

מדינה דמוקרטית היא מרחב ציבורי. הרעיון העומד בבסיסה הוא שהציבור, אתה ואני, או לפחות נבחרנו, הם שמנהלים אותה. המדינה הדמוקרטית בנויה באופן בסיסי סביב הפרקטיקה של דיון בין שווים אודות הצורה הטובה ביותר להשגת משאבים ציבוריים וחלוקתם. כלומר, ההיגיון שמניע אותה סובב סביב השאלה כיצד תושג מידת הרווחה הגדולה ביותר למרבית אזרחיה. 

מאידך, חברה קפיטליסטית היא מרחב פרטי. היא מנוהלת על ידי בעליה, או מנהלים מטעמו. הדיון שמתקיים בה, אם בכלל, הוא בין שליטים ונתינים (לא משנה עד כמה השליטים נאורים ועד כמה הנתינים מרגישים בטוחים) ונסוב אודות שאלת הרווח. ההיגיון שמניע אותה הוא אחד ויחיד: כיצד להרוויח את הכמות הגדולה ביותר של כסף. כיצד להרוויח ולהוסיף להתחרות.

החברה הקפיטליסטית, הלכה למעשה, היא מעין ממלכה קטנה. נסיכות. בראשה עומד שליט בודד (או קבוצת אוליגרכים), ומתחתיו ישנה מעין מערכת פיאודליסטית פנימית, שבתחתיתה אין צמיתים אלא שכירים. (כן, גם אתה היושב מול המחשב. אבל תעיף מבט על אלה שנכנסים מידי פעם לרוקן את הפחים).

השכירים הללו, שחלק גדול מהם חי כיום על משכורות רעב, נבדלים מהצמיתים הפיאודלים בכך שהם חופשיים לנוע, להלכה, ממקום למקום, ולהיות צמיתים במקום אחר. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מנסה למכור לנו גם שבתוך השוק הזה, אפשרי לצמית להפוך לאדון. זוהי תמצית ההבטחה של השיטה למאמיניה. ראוי להביט מדי פעם על התדירות בה זה קורה, אבל בין אם זה נכון או לא, זה איננו רלוונטי כלל, משום שצמית או אדון, שניהם אינם אזרח. 

(אגב, כל מי שיודע מה זה אומר להיות בתחתית המערכת, יודע עד כמה מגוחכת האמירה שקיים שם איזה סוג של חופש. הכוונה איננה אליך (ואלי), בנם של הורים בעלי הכנסה ראויה שיוצא לעולם "לבנות את עצמו בשתי ידיו מלמטה". אתה אינך בתחתית, אתה תייר.)

מכל מקום, אנחנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית, זה אחד הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, וזה גם נכון עד מידה מסוימת. אולם רוב הזמן אנחנו לא חיים בה, בדמוקרטיה הזו. את רוב זמננו אנחנו מבלים כתושביה של ארץ אחרת. ארץ הנשלטת על ידי ההיגיון הקר של הרווח. ארץ של שליטים ונתינים. ארץ ההפקר של נסיכויות השוק.

שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שאתה חי במדינה חופשית, אבל אתה מרגיש חנוק כל הזמן? זו הסיבה. שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שיש דבר כזה חופש הדיבור, אבל בפועל אתה כל הזמן עוצר את עצמך מלצרוח בתסכול? זו הסיבה. כי עלולים לפטר אותך ואין לך מושג מאיפה תביא אוכל לאישה ולילד. כאשר הדיבור עולה כל כך ביוקר, הוא קיים רק עבור אלו המסוגלים לשלם.

לכן אנחנו מרשים לממונה עלינו לצעוק או להטיף לנו מוסר, כאילו היינו נתיניו או ילדיו ולא גברים ונשים השווים לו; לכן אנחנו מרשים למקום העבודה להלין את שכרנו; לכן מוכנים כל כך רבים מאיתנו, לעבוד יום אחרי יום בעבודות משעממות, מטרידות, לעתים אכזריות, המקטינות את הרוח, מכחידות את הסקרנות ומשמידות את הפליאה: כל הדברים שעושים את החיים לחוויה ששווה לחוותה.

הצמיחה הכלכלית שעוברת על ישראל יכולה להיקרא צמיחה רק אם משמעותה של המילה הזו היא הגדלת הרווח והעוצמה של גבירי הארץ, והכפפת החברה, טיפין טיפין, להיגיון הפיאודליסטי של הפירמה הפרטית. לכן הכלכלה צומחת, ואיתה מספר המובטלים; לכן הכלכלה צומחת, ויחד עימה מעמד של עבדים אסייתיים; לכן הכלכלה צומחת, אבל משנה לשנה קשה יותר לזכות כאן בהשכלה ראויה לשמה; לכן הכלכלה צומחת, אבל יחד עימה גדל גם הפשע המאורגן ושאינו.

משמעותה האמיתית של צמיחה, בתוך הקונטקסט של כלכלה שעוברת הפרטה מאסיבית, היא המעבר ההדרגתי של ההיגיון השולט בחיינו האזרחיים, תחום אחר תחום, מדיון ציבורי בין שווים אודות רווחה, לדיון פרטי בין שליטים אודות רווח.

הניאו ליברלים מנסים לומר לנו שבדרך כלשהי תצמח מהדינאמיקה הזו חברה צודקת יותר. שמעז יצא מתוק. הם מבקשים לומר לנו, בקיצור, שעלינו לסמוך על כך שהמערכת הפיאודלית הזו מייצרת שליטים נאורים.

ובכן, איננו צריכים מדינה דמוקרטית כדי שבעלי המרפקים, חסרי המעצורים, ומי שהוריו עשירים, ישעבדו את שכניהם. את זה יש גם בלי מדינה דמוקרטית. אם כל מה שהחברה שלנו מסוגלת לעשות הוא להסביר מדוע מותר להם לעשות את זה, משמעותו של דבר היא שההסדר הדמוקרטי במדינתנו הפך, או הולך והופך, מחוזה חברתי שנועד להביא מידה של צדק לחתומים עליו, למנגנון מתוחכם למניעת מהפכות שנועד להבטיח את יכולתם של האצילים החדשים ומקורביהם לשמור על ממונם ולהטיל את מרותם, מבלי פחד ממרד איכרים.

וזהו סופו של הדיון, סופה של הרווחה, וסופם של השווים.

[אסא וולפסון במילואים כרגע, אז ייקח לו מעט זמן עד שיגיב - א.ש.]

• להכרזה על הפרויקט