בימים אלו אני קורא ספר נהדר: "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג (הוצאת זמורה-ביתן, תרגום צבי ארד). צוויג הוא יהודי אוסטרי שגדל בוינה של לפני ובין שתי המלחמות. הוא הפך לאחד הסופרים המפורסמים בעולם. את הספר הוא כתב בזמן מלחמת העולם הכי שנייה, ממקום פליטותו בארה"ב, ואח"כ ברזיל. שנה אחרי כתיבת הספר, ב- 1942, התאבד. הוא פשוט יותר מדי התגעגע לאותו עולם של אתמול שהוא ידע שלא ישוב עוד.

אותו עולם הוא נושאו של הספר, וצוויג מיטיב לצייר אותו עם מילותיו. דרך סיפורו האישי הוא מתאר תקופה שלמה: תקופה של ביטחון ושגשוג, של שמרנות ואמונה בקידמה, תקופה של פחות ופחות אמונה באלוהים ויותר יותר אמונהבמיני אידיאולוגיות כסוציליזם ופאשיזם; אבל בעיקר תקופה של תרבות ולהט יצירתי שבאמת נדיר למצוא. וינה של ראשית המאה העשרים היתה מקום מעניין מאוד.

אני רוצה להביא קטע אחד מתוך הספר (עמודים 62-64 בדילוגים, ההדגשות שלי). צוויג מספר על הלבוש המגוחך והדיכוי המיני של אז:

-

"גם התמימים ביותר לועגים היום לדמויות משונות אלו של אתמול [כלומר של ראשית המאה העשרים – ת.פ.], כאילו הן קריקטורות, ורואים בהם שוטים שהתלבשו בבגדים לא-טבעיים, לא-נוחים, לא הגיוניים ובלתי-הולמים את צרכי יום-יום. [...] צחוק מעוררת בנו אופנת הגבר, הצוורון הקשיח הגבוה, "חונק-האבות", שמנע כל תנועה חופשית, הזיג השחור בעל זנבות-הסנונית והצילינדר הגבוה, הדומה לארובה. והוא הדין בלבוש "הגברת" הכופת והמייגע, ואונס את הטבע בכל פרט! אמצע גופה היה דחוק כמתני-צרעה במחוך מרופד עצמות-דג קשוחות, ממותניה למטה נופחה לצורת פעמון גדול, הצוור כוסה עד הסנטר, הרגליים הוסתרו עד כפותיהן, השיער נערם באלפי תלתלים ו"חלזונות" גבוהה מתחת לכובע מפלצתי המתנדנד מלכותית, וכפפות היו על הידיים גם בימי קיץ לוהטים [...]

במבט ראשון מתברר לך, כי אשה שנכלאה בלבוש זה אינה עוד חופשית, זריזה וחיננית בתנועותיה, אלא כל מחווה וכל תנועה שלה בלבוש כזה יהיו בהכרח מלאכותיות [...]

בתקופה ההיא התרחקו המינים זה מזה ככל האפשר. הגברים גידלו זקנים ארוכים וראוותניים, ולפחות סלסלו שפמים אדירים, המפגינים מרחוק את גבריותם, ואילו המחוך הבליט במופגן את שדיה של האישה, שהם סימן נשיותה הבולט. המין הקרוי חזק היה מודגש בהפרזה לעומת המין החלש גם בהתנהגות שנדרשה ממנו, והיה נמרץ, אבירי ותוקפני, ואילו האישה ביישנית, צנועה ומתגוננת, הציד ושללו, במקום שווה בין שווים. [...]

אולי נבין עוד היום, כי בימים ההם נחשבה לאשה לחטא לבישת מכנסיים בספורט או במשחק. כלום אינה ממחישה את הצביעות ההיסטֵרית העובדה, שבימים ההם לא היתה אשה מעלה את המילה "מכנסיים" על שפתיה? אם העיזה להזכיר את קיומו של מושא מסוכן כל כך לחושים כמו מכנסי גבר, אמרה "לבוש רגליים" [...]

כשישבה אשה חסודה בחברה ושילבה רגליים הזדעזע "המוסר", מפני שכך עלולים להחשף קרסוליה מתחת לאימרת השמלה. [...]

בדמות זו רצתה החברה לראות את הנערה, שוטה ולא משכילה, מחונכת ואינה יודעת דבר, סקרנית וביישנית, לא בוטחת בעצמה ולא מעשית [...]

המסורת ביקשה לשמור עליה כהתגלמות האידיאל הכמוס ביותר שלה, כסמל הצניעות הנשית, הבתוליות, אי-הארציות. אבל מה עזה הטרגדיה, כשנערה כזו מחמיצה את שעתה, וכבת עשרים וחמש או שלושים עוד לא נישאה! כי המוסכמות תבעו בלי-רחמים מבת השלושים שתוסיף להיות חסרת-ניסיון ונטולת-תאווה ותמימה, למען "המשפחה" ו"הנוהג", אף שאין תכונות אלה הולמות עוד את גילה. אולם אז נהפכת הדמות העדינה לקריקטורה חריפה ואכזרית. הבת שלא נישאה הופכת ל"יושבת בבתוליה", ל"בתולה זקנה", מטרה מתמדת ללעגם התפל של עיתוני-הבדיחות."

-

דבר ראשון שקפץ לעיני היה הדמיון בין הנוהג אז לבין החברה היהודית אורתודוקסית כיום. לא רק ברמת העיקרון של "לכסות את האישה לגמרי כי היא כולה איבר מין אחד גדול", אלא אפילו בעניין הפרקטי של המכנסיים. מעניין לא? מה יש בהן במכנסיים עם נשים שכל כך מפריע לגברים?

גם בעניין ה"בתולות הזקנות" הדברים מאוד דומים, ולמי שלא יודע יש כיום בעיה קשה מאוד של רווקים מזדקנים, ועוד יותר קשה של רווקות מזדקנות בחברה האורתודוקסית (כיפה-סרוגה – החרדים כמובן משתדכים לרוב כבר בגיל העשרה). אלו, בראשית המאה הזו, בדיוק כמו אחיותיהם מראשית המאה ההיא, אמורות להיות יצורים חסרי תשוקה ומיניות (לא רק זאת, אגב: יש לרווקות גם בעיה לקיים מצוות רבות שדורשות גבר, אבל זה סיפור עצוב אחר.).

דבר שלישי אהבתי מאוד את ההבחנה של צוויג בעניין הניסיון לגלם באישה את האידיאל התרבותי של התקופה, והקצנת הניסיון הזה עד לכדי קריקטורה.

ומה כל זה הזכיר לי? את בריטני ספירס. כן, את אותה זמרת (עאלק) חמודה ומגה-פופולרית. האם מישהו זוכר שפעם ספירס נודעה בכך שהיא "שומרת את בתוליה" לאחד? כן, היא רכבה אז על גל הניאו-שמרנות (שהגיע גם למיניות) שבארה"ב ונשבעה לשכב לראשונה רק עם בעלה.

אני כבר לא זוכר אם אכן כך היה (לא עקבתי, מצטער). מה שברור הוא שמאז זרם הרבה מאוד ברתולין בנהר תשוקתה (הגזמתי קצת כאן, הא?) ובריטני הקטנה והתמימה כבר לא כל כך קטנה, ותמימה היא בצורה אחרת לגמרי. למי שלא יודע, לא רק שספירס כבר אינה בתולה מזה זמן רב, אלא שלאחרונה היא עברה לפעילות אקסביציוניסטית, כאשר היא חשפה, כאילו בלי כוונה, את אבריה האינטימיים המגולחים למשעי לפלשי מצלמות הפפרצי. אלו מצידם מיהרו לפרסם את התמונות באינטרנט לכל דצריך (ומה לעשות שמדי פעם צריך), וספירס זכתה להיות בכותרות עוד איזה שבוע-שבועיים.

לא יודע, אבל נראה לי שאם יש מקום שעליו לא אמורים פלשי העיתונאים להבזיק, הוא זה. ושאלתי היא כזו: אם אותן "בתולות זקנות" של ראשית המאה העשרים הם על פי צוויג קריקטורה של האידיאל האשה הא-מינית, הטהורה, הא-ארצית – של איזה אידיאל בריטני ספירס קריקטורה?

קריקטורה הלא היא הקצנה של מימד מסויים בדבר-מה, עד כדי הפיכתו של אותו הדבר כולו לגרוטסקי. אז של איזה אידיאל ספירס היא קריקטורה? תשובתי: ספירס היא קריקטורה של האידיאל שאומר שאשה חופשיה היא אשה חשופה. האידיאל שאומר שאנחנו משחררות את עצמנו על ידי זה שאנחנו מורידות את בגדינו וחושפות את גופנו. שמי שלא חשופה היא מדוכאת, ומי שלא מזדיינת היא מרובעת (ועוד על כך ראו במאמר יפה).

אחרי כל אותן שנים שבהן נשים כוסו ונעטפו עד חנק (אגב, רק במעמדות הגבוהים), ואחרי נורמות מיניות ויקטוריניים שמרניים עד גיחוך וחוסר-טבעיות, יש בהחלט הגיון באותו אידיאל שאומר: תנו לנו להתלבש כרצוננו ואף גבר לא יאמר לנו מה ללבוש ואנחנו השליטות הבלעדיות של גופנו וגם נזדיין מתי ואיפה שנחפוץ ואם לא מוצא חן בעיניכם אז טאף! כן, באמת יש בזה הגיון. אבל כמו כל אידיאל יפה, גם אותו אפשר להוציא מאיזון ולהפוך למופרך אם מגזימים איתו, אם מושכים אותו, בשפה פילוסופית, ad absurdum. בריטני ספירס הצליחה לעשות בדיוק את זה.

מצאתי פעם, אני חושב ליד פח זבל, ספר זעיר, אוצר: "פואמות קטנות בפרוזה" מאת ש. בודלר. תרגום: נ. רַבָן. ההוצאה: ספרית פועלים / דורון / הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. שנת ההוצאה: 1948.

הפואמות הפרוזאיות יפות מאוד כמובן, או לפחות התרגום כנראה טוב, אף כי אין לי דרך לדעת – צרפתית אני לא יודע. בכל אופן, די ברור שהספר הזה אבד לנצח (ממילא הוא בערך בגודל של כרטיס אשראי), לא תהיה הוצאה מחודשת ואני לא בטוח אפילו אם מעריצי בודלר בארץ יודעים שהוא יצא אי פעם. אבל בשביל זה יש בלוג. בחרתי קטע אחד שנגע ללבי במיוחד: פרק ל"ט.

-

סוס גזעי

היא מכוערת מאוד. ונחמדה אף על פי כן.

            הזמן והאהבה טבעו בה את חותם צפרניהם ולמדוה לקח אכזרי על הגזילה שכל רגע ורגע וכל נשיקה ונשיקה גוזלים מן הנעורים והתומה.

            היא מכוערת באמת; זוהי נמלה, עכביש, אם תרצה לומר, אפילו שלד; אלא שגם משקה תרופה היא, סם-קסמים, מעשה-כשפים! כללו של דבר – נחמדה היא!

            הזמן לא יכול לשבור את ההרמוניה הטופפת שבהילוכה, ולא את ההידור העומד וקיים שבמבנה גופה. האהבה לא שינת את נועם נשימתה, נשימת ילד; והזמן לא נטל מאומה מרעמתה הגדושה, שבתוך ריחותיה העמומים שופעת כל החיוניות קשת העורף של הנגב הצרפתי; נים, אי, אֶרל, אַויניון, נארבּון, טוּלוז, ערים ברוכות שמש, שטופות אהבה וחן!

            לשוא נעצו בה הזמן והאהבה את שיניהם, כי מאומה לא נטלו מחן חזה הדומה לחזה נער, חן מטושטש, אבל נצחי.

            ייתכן שנפסדה מרוב שימוש, אבל העייפות לא שלטה בה וטעם גבורתה עמד בה, והרי היא בחינת סוס מגזע משובח שעין החובב תכירנו אפילו בהיותו רתום לכרכרה שכורה או לעגלת-משא כבדה.

            ומלבד זאת, הרי היא כה רכה וכה נלהבה! אהבתה כאהבת הסתיו; דומה שקרבת החורף הציתה בלבה אש חדשה, וההכנעה שבחיבתה אינה מַלאָה כל-עיקר.

 -

הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבוּרוּת ברווזוֹניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, זה דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: "השאירו את היפות לחסרי הדימיון", והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא נגע. אבל אני אגשים את מצוותו, ואתלה גם בפקודתו של האל לנביא יחזקאל (י"ג, י"ז): " ואתה בן-אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן, והנבא עליהן" – 'מלבהן' כתיב, כלומר מתוכן, שאין חיצוניותן המסר שהן נושאות, שאין עורן אורַן, אלא ליבּן, נשימתן, עומקן. טוּבן. וכמובן: 'עליהן' כתיב, ולא 'אליהן', ודי לחכימא וגו'.

ולא שיש לי משהו נגד יופי. כלומר כל עוד הוא לא שבלוני, פלקטי, קלישאי. כי בובת ברבי איננה יפה, ומי שחושב כך לא יודע יופי אנושי מהו: לא שלמות, אלא השאיפה אליה (במילים אחרות: שלמות ארצית היא פיקציה, הרכבה דמיונית של אידיאלים תוצרת זמן ומקום על תשתית גשמית אותם אין לה שום דרך לפרנס. במילים אחרות: אלילוּת).

וחזה הדומה לחזה נער... אוי, מזל שיש איזה צרפתי שמבין את הקסם שבזה.

כבר מזמן צילמתי את הקטע הזה והדבקתי אותו על השמשה האחורית של המכונית שלי. כי גם היא כזו: ישנה, חבוטה, מכוערת, אבל מלאה בחן ובכוונות טובות, ומזמינה תמיד לכרוע, להיכנס ולנוע איתה הלאה הלאה.

יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:

http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0

היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:

"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – כי הם פלירטטו איתי, כי היה משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם כי גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ככה."

אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."

וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.

אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:

"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.

כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).

הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.

אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."

כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?

[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה - ת.פ.]