שח-מט / יעל מירון

התנועעתי חרש לאורך הקיר. העיניים שלי כמעט ניתקו מגופי בניסיון השווא לפלח את האפילה. מסביבי, כדורים שרקו. לפניי הלך שלום. לפני כמה שעות הוא ניצח אותי בשח. עכשיו הוא נראה כולו מתוח ודרוך למשימה. היה זה עוד יום אתמול בג'נין.

המחלקה שלי הגיעה לפה לפני כמה חודשים, ישר מקורס הקצינים. כולנו היינו ותיקים בצה"ל, ולא התרגשנו יותר מדי מהשעות הארוכות ברחובות, מהילדים עם העיניים החודרות והבגדים הקרועים ומהפחד, שהייתה לו דרך מיוחדת משלו להסתלסל בין הסמטאות המגובבות של העיר המאולתרת הזו.

התקשיתי להתרכז במשימה, משום שהייתי שקוע עדיין במשחק השח עם שלום. הכל עבד לטובתי, תחילה. אבל שלום היה אסטרטג מעולה. הוא הקריב חיילים על ימין ועל שמאל, אבל למען מטרה צודקת. הוא מעולם לא איבד את העשתונות, ותמיד סיבוב אחד לפני העלייה לדוכן המנצחים, הייתי מאבד את המלך שלי. זה שיגע אותי. בראשי תכננתי כבר את המשחק הבא, שיוכיח שגם שלום יודע להפסיד.

שלום התחיל לרוץ פתאום. לא הבנתי למה, אבל לפי הפקודות אני והוא היינו צוות. התחלתי לרוץ גם. רק כשהגעתי למקום בו עמד שלום קודם, ראיתי מה גרם לו להתחיל לרוץ. הייתה זו דלת פעורה לרווחה באמצע השכונה שהייתה נתונה בעוצר. דלת פתוחה היא כמו מלכה שעומדת באלכסון למלך, חשבתי. רק צרות יכולות להגיח ממנה.

שלום כבר עמד ליד הדלת וחיכה לי. התבוננתי בו היטב, כדי לנסות לנחש את המהלך הבא שלו. לפי הפקודות היינו אמורים לקרוא בקשר למפקד. אבל זה היה מצב מסוכן במיוחד. כל שנייה שבה התמהמהנו נתנה לאנשים שמולם נלחמנו שנייה נוספת לכוון את הנשק שלהם.

בניד ראש קצר סימן לי שלום שאנחנו נכנסים עכשיו. לא הייתה לי שום כוונה לפקפק בהחלטה שלו. הוא פרץ פנימה ברובה שלוף. אני הייתי ממש מאחוריו. כפי שניחשנו, הבית המואר והפתוח לא סימן טובות. בפנים עמדו ארבעה חמאסניקים עטויי ירוק ונשק. הם הכינו את המתקפה שלהם היטב, אבל אנחנו לא ידענו את זה באותו רגע.

שלום חטף את הכדור הראשון ישר בלב. שנייה לפני שהתמוטט אחזתי בו, בהחלטה שיכולה הייתה להגיע רק מהמחשבה של שלום – כל חייל מת עובד לטובת המלך. יד ימין אחזה במה שהיה כבר הגופה של שלום. החזקתי אותו לפניי. יד שמאל ירתה. אני הייתי כבר במקום אחר. החזקתי את שלום לפני ויריתי לכל עבר. כל כדור שפילח את גופו הרטיט את יד ימיני. אבל יד שמאל המשיכה לירות.

אחרי שניות שנדמו כנצח הבנתי שהכדורים היחידים שאני שומע הם הכדורים שלי. הנחתי לשלום ליפול. יד שמאל המשיכה לירות. העיניים בכו.

על המחברת

יעל מירון איבדה את חברה, שלום, בסכסוך הארוך עם שכנינו הפלסטינים. "רציתי," כך היא אומרת, "לנסות להרגיש מה שהוא הרגיש בשעות חייו האחרונות. אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות זה לראות אותו מאחור, לראות את גבו". מירון היא ילידת 82 וזהו סיפור הפרוזה הראשון שלה שמתפרסם. עד למותו של שלום התנדבה יעל ב"תנו לחיות לחיות" אולם מאז עברה יעל להושיט יד לפצועים והיא מתנדבת כעת בעמותת "תנו לחיילים להתפנן".

נימוקי השופטים

יעל מירון, בתו הסודית של דן שלנו, הצליחה להגיע להישג יוצא דופן – היא הכניסה עין נשית אל לב ליבה של המוסד הגברי מכולם – צה"ל. העין הזו, והמבט שהיא שולחת, יוצרים חור במעטפת המגוננת הגברית. בהיפוך תפקידים קלאסי יוצרת יעל קריאה חתרנית אשר מעניקה לנו זווית חדשה ורעננה להתבוננות במה שהוא כבר כל כך ברור עד כי הוא כמעט נסתר מן העין ומן הלב.

ובכל זאת, ההתבוננות הזו מחוייבת להיות התבוננות מוגבלת. הדלת הפתוחה שמזמינה צרות לאחד מזמינה עצמאות לאחר. מירון לא השכילה לשלב בסיפורה את מבטו של האחר הפלשתינאי, ועל כך - כמו גם על מותו של אבא, כמובן - אנו מצרים.

נחום יעקובּי נגד הכיבוש / אליצוּר רגבים

עם שחר התעורר נחום יעקובּי הצעיר לפני שאר אחיו לרעמם המוכר של פצפוצים ופיצוצים.

הוא נעל את נעלי הגלי שלו, רכס את מכנסיו הקורדרוי החומים, כפתר את החולצה המשובצת וחבש את הכיפה הסרוגה. אחר הלך אל המטבח. במטבח הוא פגש את אמא ימימה ונשק לה על לחיה מצפה לחיוך הודיה.

אבל הבוקר הזה אמא ימימה היתה טרודה ולא אמרה שלום ולא אמרה בוקר טוב ולא אמרה תודה. היא רק שלחה את נחום יעקובּי הצעיר מיד אל המזווה. הלך נחום יעקובי הצעיר בזעף אל המזווה לטפל בנמלים. והנה כאשר הגיע נחום יעקובי אל המזווה חשכו עיניו; שביל רחב של נמלים גדולות וחומות נמתח מהדלת האחורית של בית המשפחה ועד למזווה. התחקה נחום יעקובי הצעיר בעיניו אחרי שביל הנמלים וייפחת 'ירחם השם' נפלטה מפיו; שביל הנמלים התפצל לשלושה נתיבים שונים שהתפרסו עד לקצוות הרחוקים של המזווה, והתחברו אל הקירות השונים.

יצא נחום יעקובי מן המזווה וחזר זועף וזועם אל המטבח. "טיפלת בזה", שאלה אמא ימימה. "עדיין לא, זה יותר מסובך מכפי שזה נראה", אמר לה נחום יעקובי וטיפס על השיש. הוא הזדקף על קצות אצבעותיו והצליח להוציא מארון כלי הניקוי את גז הנמלים. אזי יצא לחצר האחורית, והתחקה אחרי שביל הנמלים הרחב עד לגדר. "בוקר טוב, ניסן יעקובי הצעיר", אמר יצחקי איתם, שכן טוב ואחד משומרי היישוב. "בוקר טוב, אדון יצחקי", ענה נחום יעקובי, "אני נחום. ניסן זה האח שלי". "ניחא", אמר יצחקי איתם, "נחום אם כן. מה אתה עושה פה בכזאת שעה, נחום?". "נמלים", ענה לו נחום יעקובי והראה לו את גז הנמלים. בחור חרוץ ניסן הקטן, חשב יצחקי איתם. הוא הכתיף את הרובה על שכמו והלך לדרכו.

הסיר נחום יעקובי את המכסה של גז הנמלים והחל לרסס את שביל הנמלים הרחב בקפדנות. אמא ימימה קראה לנחום יעקובי לארוחת הבוקר בדיוק כשהגיע לדלת החצר. לשמע הקריאה עבר נחום יעקובי עם התרסיס על מפתן הדלת כמה פעמים, יוצר גדר בלתי נראית בין הבית לחצר. הוא ידע שהנמלים ימצאו בעתיד דרך אחרת להכנס אל הבית אבל בינתיים החליט, כפיתרון זמני, גדר הגז תספיק. ניחא היא מילה טובה, הוא הרהר, ניחא. הוא פקק את גז הנמלים, הניח אותו לצד הדלת ואז הלך אל המטבח.

במטבח ישבו כבר סביב השולחן אבא ברוך, אמא ימימה, וארבעת אחיו של נחום יעקובי: קובי יעקובי, ניסן יעקובי, וריטה ותרצה יעקובי הקטנטנות. "בוקר טוב, נחום", אמר אבא ברוך בסבר פנים חמור. "בוקר טוב, אבא", אמר נחום יעקובי והניד את ראשו ברצינות דומה לזו של אביו.

אחרי הארוחה חגר אבא ברוך את חגורת האקדח, נשק לאמא ימימה על לחייה ויצא לעבודה. ניסן יעקובי לקח את שאר הילדים לגן המשחקים, ורק נחום יעקובי ואמא ימימה נותרו בבית. נחום יעקובי הביט בצער מבעד לחלון על אחיו הנעלמים במורד השביל ואנחת-כמיהה נפלטה מפיו. אחר התחלפה הבעת הצער בארשת נחישות והוא יצא מהמטבח. כשהגיע לקצה המסדרון העיף מבט אל החצר והבחין בסיפוק בזה שרוב הפעילות על שביל הנמלים פסקה. אזי נטל בשנית את גז הנמלים והחל מרסס את מה שנותר משביל הנמלים ממפתן הדלת האחורית ועד למזווה. חלק מהנמלים ניסו לברוח משאפף אותן הגז, אך הדבר רק האריך את סבלן. כולן פרכסו ומתו זמן מה אחרי שהגז המצמית דבק בהן.

 בתוך המזווה אי-אפשר להשתמש בגז הנמלים, הסביר אבא ברוך פעמים רבות לנחום יעקובי, מפני שהגז עלול לחדור לתוך המצרכים ולגרום לקלקול קיבה. לכן כיסה בחזרה את פיית המרסס כך שלא יפלט בטעות גז והחזיר את התרסיס למקומו במטבח. אזי חזר לחצר וירד למקלט. נדרש מאמץ רב כדי לפתוח את דלת המתכת הכבדה, ועוד דקותיים כדי שהעיניים יתרגלו לחשיכה. תילי אבק נחו במקלט הקטן על ערימות של קופסאות שימורים וארגזי קרטון למסיכות וגלילים עבים של פלסטיק, ולכן היה קשה להוציא את הסולם הארוך והמסורבל, שניצב בקצה המקלט, החוצה. אבל נחום יעקובי כבר היה מוכן לעשות הכול כדי שיוכל ללכת לשחק עם שאר הילדים.

נחום יעקובי גרר את הסולם במעלה המדרגות והעביר אותו דרך החצר אל המזווה. אזי בחר את נתיב הנמלים השמאלי והחל להתחקות אחרי יעדו, נזהר שלא להפריע לנמלים במסלולן. נתיב הנמלים השמאלי נמתח בין הצידנית לאוהל המגולל שהיו מוטלים במרכז המזווה הצפוף, ואז התחבר אל הקיר המערבי, ממש מתחת למקום שבו נושק קצה האוהל אל הקיר. הנמלים טיפסו בקו אנכי על הקיר המערבי עד המדף השני ומשם הלכו לאורך המדף בפס ישר וצר. הנתיב עבר על צנצנת הקמח של אמא ימימה, ולמרבה ההפתעה נעלם מאחורי קופסת הסוכר החום. נחום יעקובי הזיז בתימהון את הקופסא וראה שהנמלים נעלמות במרווח הצר המפריד בין המדף לקיר. הוא הזיז את קופסת הסוכר והצמיד את לחיו אל הקיר, מנסה לראות לאן זוחלות הנמלים. אבל לפני שהספיק להבין לאן הולכות הנמלים התפשטה תחושת גירוד בלחיו, שמיד התחלפה בכאב חד. הוא פלט צרחה והתרחק מהקיר. הוא חטף מכה חזקה מהמדף השלישי כשהתרחק אבל תחושת הכאב בלחי היא שהטרידה אותו. הוא הושיט את ידו וגילה ששתי נמלים התחפרו בבשר הלחי בחוזקה. הוא הצליח לתלוש את אחת הנמלים ומחץ אותה בשתי אצבעות. אבל הנמלה השניה התחפרה עמוק יותר בבשר הלחי מחברתה, ונחום יעקובי נאלץ להקריב פיסה מלחיו כדי להוציא אותה. הוא ניגב באצבעו את לחיו הדואבת וליקק את האצבע. אחר פלט צרחת תסכול והסתער על הנתיב השמאלי. הנתיב השמאלי פסק מלהתקיים; רוב הנמלים ניגפו תחת רגליו אם כי חלקן היו פשוט פצועות קשה והוא הבחין בסיפוק שהנמלים הפצועות איבדו את יכולת התפקוד שלהן. אבל למרות תחושת הסיפוק ידע נחום יעקובי שההסתערות על נתיב הנמלים היתה מעשה פזיז ושגוי והצטער על כך שאיבד את שיקול דעתו. אם לא ימצא מאחזם של הנמלים, תהלך מחר בבוקר במרכז המזווה שיירה חדשה כאילו שלא נעשה דבר, ועתה ייארך כפליים הזמן למצוא להיכן הן הולכות.

פחות שאנן ויותר סבלני התקרב נחום יעקובי חזרה אל המדף. הוא וידא שאין נמלים סביבו וגחן. התמזל מזלו הפעם והוא הצליח לאתר ללא התקלויות את נתיבן של הנמלים. אי שם באמצע המדף השני עלו הנמלים חזרה אל פני המדף ונהרו במעלה הקיר אל המדף הרביעי. עלה נחום יעקובי על הסולם ועקב אחרי פעילויות הנמלים על המדף הרביעי. סוף סוף הצליח נחום יעקובי לאתר מוקד פעילות פוטנציאלי; שתי נמלים נשאו בין לסתותיהן שני פירורים רבועים וצהובים. כשהשקיף ממקומו אל הקצה המרוחק של המדף ראה חפיסה גדולה של ופלים בטעם עוגת גבינה. ממקומו על הסולם לא יכול היה להגיד בודאות אבל הפירורים הרבועים וקרבתה של חפיסת הופלים עוררו בו חשד סביר. נחום יעקובי החליט להסתכן ולהעביר את הסולם, והנה, אורו עיניו; חפיסת הופלים היתה פתוחה ונתיב הנמלים נשפך לתוכה. נחום יעקובי הרים בזהירות את חפיסת הופלים הנגועה והתעתד להוציא אותה מהמזווה.

אך בדיוק ברגע הזה נכנסה תרצה יעקובי הקטנטנה יחפה למזווה לקרוא לו לארוחת הצהריים. "זהירות", צעק לה נחום יעקובי, "נמלים". הוא החליק מן הסולם והרים את תרצה יעקובי הקטנה בדיוק בזמן. כי חמש נמלים גדולות באופן יוצא מן הכלל התקרבו בלסתות חשוקות אל תרצה יעקובי. הוא העיף את הנמלים והניף את תרצה יעקובי הקטנטונת מחוץ למזווה.

בזמן שהוריד נחום יעקובי את תרצה יעקובי לרצפה הבחין בדבר-מה מוזר: אותם פירורים צהובים ורבועים שמקודם ראה כמה מהנמלים מחזיקות במלתעותיהן דבקו לסנטרה של תרצה יעקובי.

נחום יעקובי הניח בזהירות את חפיסת הופלים הנגועה במקום בטוח בקצה המסדרון, ואז חזר ופנה אל תרצה יעקובי.

"מי נתן לך את הופלים, תרצה?"

"איזה ופלים, על מה אתה מדבר?"

"הופלים שהפירורים הרבועים שלהם דבוקים לשפה שלך."

תרצה יעקובי ליקקה את אחד הפירורים שהיה קרוב לשפתה התחתונה בניסיון להבליע את האמת. אבל נחום יעקובי לא נפל בפח. הוא אחז בכתפיה של תרצה יעקובי, והחל מטלטל אותה בכעס. "אל תשקרי תרצה! קובי או ניסן? מי זה היה?"

המשת"פּית הקטנה פרצה בבכי. אבל נחום יעקובי לא הפסיק לטלטל אותה עד שנשברה והתחילה לדבר. "זה היה קובי, טוב? הוא הביא לנו את הופלים. אתה תעזוב אותי עכשיו?" "טוב", ענה לה נחום יעקובי והפסיק עם הטלטולים, "תנגבי את הדמעות ונלך לארוחת הצהריים", הוא הוסיף והושיט לה יד.   

ארוחת הצהריים עברה בשתיקה. נחום יעקובי נעץ עיניים מאשימות בקובי יעקובי. אבל קובי יעקובי נעץ את מזלגו בבשר באדישות נינוחה כאילו אין סכסוך ביניהם, ולעס בתיאבון. "נחום יעקובי", שאלה אמא ימימה, "איך אתה חושב שתגדל, אם לא תאכל". נחום יעקובי הסיר את עיניו מקובי יעקובי והתרכז באכילה.

אבל אחרי הארוחה ארב נחום יעקובי לקובי יעקובי במסדרון. הוא הצביע על חפיסת הופלים הנגועה והעלה את האשמותיו. קובי יעקובי הודה בזה שלקח חלק מהופלים אבל הכחיש את זה שהשאיר את החפיסה פתוחה. מהר מאוד הפך העימות ללחימה של ממש שעלולה היתה להסתיים בבכי אלמלא הגיע אבא ברוך חזרה מהעבודה. אבא ברוך הפריד בין קובי יעקובי לנחום יעקובי ולאחר ששמע את שני הצדדים אמר בחומרה, "בסדר, הבנתי. לך מכאן עכשיו קובי יעקובי. אני רוצה לדבר עם נחום יעקובי לבד". אחרי שקובי יעקובי הלך אמר אבא ברוך לנחום יעקובי את הדברים הבאים:

"הקשב לי, נחום יעקובי, הקשב לי היטב. ההתמודדות עם בעיית הנמלים היא המטלה שלך ורק שלך. רוב הילדים בארץ ישראל גדלים, למרבה הצער, להיות הולכי בטל. אבל לא הילדים שלי. אמא שלך ימימה ואני רוצים שתהפכו להיות אנשים בעלי ערכים. כדי שאדם יגדל ויהיה בעל ערכים הוא חייב ללמוד קודם כל להיות אחראי".

"אבל אבא", אמר נחום יעקובי הצעיר. "בלי אבל", קטע אותו אבא ברוך, "לך וסיים את המטלה שלך".

אבא ברוך התיר את חגורת האקדח ותלה אותו על הכתף. אחר אמר לנחום יעקובי שהוא הולך לנוח ופנה לחדר השינה. נחום יעקובי חזר למזווה מלא משטמה כדי לגמור עם הנמלים.

על המחבר

אליצור רגבים (48), נולד בקיבוץ מזקקות ועדר וקצר את אדמת החמרה הפוריה שלו כל חייו. עד אשר הקיבוץ האהוב נפל קורבן למה שהוא מכנה בעצב 'תנודות השוק' ופשט את הרגל. בבחרותו, כאשר לא שעט בשדות עם הקומביין (טרקטור חקלאי) או בילה עם המתנדבות בפאב 'הגוֹרֵן', מילאו את זמנו הפנוי לימודי המזרחנות וחוות הנמלים שאותה העניק לו סבו (גיורא רגבים) בצעירותו. כיום מתגורר אליצור עם דיצה, אישתו האהובה, ועובד במפעל לעיבוד שבבי סיליקון. "בסיפור הזה", אומר אליצור בחיבה, "שילבתי את שתי אהבותיי הגדולות: נמלים וערבים".

נימוקי השופטים

'נחום יעקובי נגד הכיבוש' איננו עוד סתם סיפור על חרקים. הנמלים של רגבים רוחשות לא רק במזווה של משפחת יעקובי כי אם במזווה של כל אזרח ישראלי. לכל אדם יש לעיתים החשק לקחת את תרסיס הגז כדי להפטר מן הנמלים הפולשניות. אולם רגבים מראה לנו עד כמה ריסוסים אקראיים שכאלה אינם יכולים להביא לפיתרון קבע. עד שלא נטפל בקן ימשיכו הנמלים להכנס לבית. מאידך, ברור שלא באשמתן פורצות הנמלים למזווה.

עם זאת חבר השופטים מצא שהסיפור איננו שלם לחלוטין וסגנונו אלגורי מדי. הסתייגנו מעט מדרכו של רגבים לדבר על הכיבוש מבלי לדבר על הכיבוש. אולם ברצוננו לספר שאבא (א.מ.) ביכר אותו מעל כל הסיפורים שקרא, ועד כמה שידוע לנו היה גם האחרון שהספיק לקרוא. לפיכך, הן בשל הערכתנו את הסיפור וגם כמחווה מרגשת לזכרו של אבא אנו מעניקים לסיפור זה את הפרס השלישי.

יש תקווה באהבה / ראלי חממו

הרב-טוראי מוטי חיותא סירב להשיב לשאלות שהוטחו בפניו וגם קילל, אבל מלי כבר הכירה גסות רוח מהסוג הזה מהבית והיא לא נרתעה כלל. היא ידעה שידה על העליונה ושבסופו של דבר הוא ידבר. לכן היא המשיכה לתחקר ולשדל את החשוד:

"אתה יודע מה הם יעשו לך, מוטי, אם לא תפתח כבר ת'ג'ורה? אתה תרקב בכלא כמה שנים טובות, וכשסוף סוף תצא חזרה לעיירת הפיתוח שממנה צמחת, אפילו החברים העבריינים שלך יפנו לך עורף. זאת לא נפקדות, מוטי, זאת בגידה במולדת והם לא משחקים עם כאלה דברים".

רב"ט חיותא מלמל משהו מתחת לשפה, ומלי הרגישה שהגיע הזמן לנקוט בגישה רכה יותר:

"אני ממש רוצה לעזור לך, מוטי. באמת. אני כאן בשבילך, כפרה. אבל אני לא יכולה לעשות כלום, אם לא תספר לי למה עשית את זה".

אבל למרות שהטקטיקה הזאת הוציאה מרב"ט חיותא תגובה, זאת לא היתה התגובה הרצויה:

"מה את מחרטטת לי", שאל חיותא בזעף, "את בעדי? כולם יודעים שאת משתכנזת, שהחברות הכי טובות שלך הן גליה ניר-אל מהסימולטורים ודניאלה רגישוּת מהמוזיאון, שאתן מרימות את האף בשקם בפני כל אחד מהצוות הטכני, ושכל מה שאתן רוצות זה למצוץ ת'דבש של הפרחים".

סגן המשנה מלי מזרחי הרגישה כיצד עור פניה השחום והחלק מקבל את גון השזיף. טמונים בו מעמקים בחרא המחוצף לא אכחיש, חשבה מלי ולפתע עלתה בדעתה דמותו היפהפיה של ניצן תות. של הטייס שלה. של הטייס היפהפה והמתוק שלה. שהיא כל כך אוהבת. היא ידעה שהוא ראה שהיא הסמיקה, ושנאה אותו על כך.

"מוזר שאתה יודע כל כך הרבה על חברותיי ועלי", נפלטה לה הערה מתגוננת.

"אולי זה בגלל שאת כוסית מספר אחד ושנדלקתי עלייך מהיום הראשון שהגעת לבסיס... אולי האמנתי בהתחלה שאת אישה טובה כזאת, את יודעת; אחת משלנו, ושיש לנו עתיד ביחד לך ולי, ואני הסתכלתי עלייך קצת". המחמאה המפוקפקת ריגשה את מלי מסיבה עלומה והיא חייכה אליו.

"אבל כנראה שזה לא בגלל זה", המשיך חיותא בלי בושה, "כנראה שזה בגלל כל הקונדומים שאספתי בתורניות הרס"ר מהשיחים שבחזית שיכוני הטייסים, שאת והחברות שלך מסתובבות שם כל כך הרבה".

מלי החווירה. היא באמת טיילה עם ניצן תות בגן שבחזית שיכוני הטייסים כמה פעמים. היא מעולם לא חשדה שמישהו ימצא את הקונדומים שנטמנו היטב מתחת לסלעים, סמויים מהעין כרקפות לבנות. וודאי שלא חשדה שאם ימצאו יקשרו הקונדומים הללו אל חברותיה או אליה. היא ידעה שהוא משועשע עכשיו, בכור השטן הזה מאופקים.

"את מבינה", הוסיף החיה הזה חיותא, "להעביר את רוב זמנך בחיטוט באשפה זה לעיתים כמו לחטט בצהובונים. לא חייבים לטוס בשמים כדי ללמוד על עננים לבנים, אפשר ללמוד עליהם גם מלהריח ערפיח".

"מספיק", אמרה לו מלי, "אתה חוזר למחבוש, ומשם תלך אל הכלא להרבה זמן". היא הדגישה את החית התימנית שלמדה מאימה בנקמנות.  

פתע נשמעה דפיקה בדלת. הפקידה שלה הביאה למלי מסמך מאת המטע"טז (מפקד טייסת עבדים וטיפול בזבל). במסמך הורה המטע"טז למלי להעביר את הטיפול ברב"ט חיותא אליו. זאת היתה הוראה מוזרה בעליל, שכן ברור היה שזה עניין לביטחון שדה. "שיר-פז", אמרה מלי לפקידתה, "תתקשרי למטע"טז ותגידי לו, שלפי הנוהלים חייל המכוון רובה אוטומטי לעבר דיר-מטוסים המכיל מטוסים השווים מאה ושישים מליון דולר האחד עובר קודם כל לתחקור בביטחון שדה ורק אחר כך לטיפול אצל הטע"טז" (טייסת עבדים וטיפול בזבל).

"את רואה", אמר לה חיותא במרירות, "גם אם הייתי אומר לך ת'אמת אף אחד לא היה מקשיב. זה כמו חטופי תימן, הם רוצים להשתיק אותי".   ההערה על חטופי תימן העלתה במלי משהו ששכחה לחלוטין. מלי נזכרה במה שעלה ברגע התמוה שבו בלבלת הזיקנה אחזה בסבתה מרג'י בפעם הראשונה. באותה תקופה כבר היה ברור לכולם שבקרוב סבתא מרג'י כבר לא תוכל עוד להכין מלאווח למשפחתה, ומלי ביקרה אותה לעיתים קרובות. יום אחד הגיעה מלי לבקר את הסבתא ומצאה את סבתה במצב מוזר:

"פורטונה בתי האהובה", צרחה סבתא מרג'י, מיד כשמלי נכנסה וחיבקה אותה בכוח, "ידעתי שיום אחד הם ישלחו אותך בחזרה. כמה זמן חיכיתי לך, פורטונה. כמה זמן. כמה כמה כמה. אני אוהבת אותך פורטונה. אף פעם לא שכחתי אותך. אף פעם."

האחיות הזריקו לסבתא מרג'י סם הרגעה, והיא נרדמה. בהתחלה מלי חשבה שהסבתא היתה פשוט מבולבלת אבל כשחזרה הביתה וסיפרה להוריה על מה שאירע הבינה מתגובתם שמשהו חשוב קרה, למרות שסירבו לדון בזה.

הזיכרון עורר במלי רגשנות מוזרה והיא החליטה לתת לרב"ט חיותא סיכוי אחרון.

"תקשיב לי עכשיו, מוטי" היא אמרה לו, "תקשיב לי חזק. אם לא היית עושה לי איזה רגש עכשיו, לא הייתי מדברת איתך. אבל בכל זאת אני יעשה את זה. אני נותנת לך סיכוי אחרון לספר לי למה עשית את מה שעשית. אם יש איזושהי דרך להסביר את זה כדאי שתסביר את זה עכשיו. אחרת אתה הולך למטע"טז. המטע"טז, תאמין לי או לא בכלל לא יתעניין בסיפור שלך, וחבל"ז עליך אחרי שהמטע"טז יגמור איתך. אז אם יש לך מה לומר, כדאי שתגיד את זה עכשיו".

השתררה שתיקה. לרגע אחד המשיך רב"ט חיותא לנעוץ את עיניו השחורות במלי ולהביע לעג מריר וגבריות, ואחר המבט נשבר, ורק אבדון ודמעות היו בעיניו.

בעתיד, תמיד תזכור מלי כיצד ננעצו בה העיניים הדומעות והמיואשות האלה כשני זיתים שחורים באמבט של שמן לפני שהפכו את עולמה.

"את באמת רוצה לדעת", חיותא שאל.

"באמת", אמרה לו מלי.

"ואת תעזרי לי".

"אם תשכנע אותי, אני אנסה".

"זה דבר מכוער מה שקרה לי".

"אני אעמוד בזה".

"טוב", אמר לה רב"ט חיותא, "לפני שבועיים אני נאנסתי. לא יכולתי לברוח. הם היו שלושה".

"הם", מלי שאלה.

"שני טייסים ונווט", אמר חיותא.

"טייסים", שאלה מלי.

"טייסים", הוא הנהן.

"אני לא מאמינה לך. אתה ממציא את זה כדי להתחמק, חיותא".

"תאמיני או לא כוסאמאמק", התפרץ חיותא בזעם, "הם עשו לי את זה: ניצן תות, ניר טיל-אֵש ושקד רימון. הם תפסו אותי ליד האפסנכול בלילה, והם אנסו אותי שלוש שעות, ואחר כך איימו שיזרקו אותי לכלא אם אדבר."

עכשיו מלי כבר רתחה מזעם, "אתה שקרן בן שקרן חיותא,  ואתה הולך לשבת בכלא שנים רבות עכשיו".

"ידעתי שזה מה שיקרה", אמר חיותא, "אבל תזכרי מה שאני אומר לך, יא בת זונה, זאת האמת. האמת, אני אומר לך. מבינה?".

שוב נשמעה דפיקה בדלת. "מלי", אמרה שיר-פז, "יש לך אורח".

"את לא רואה שאני עסוקה", שאלה מלי בזעם.

"הוא אומר שזה דחוף", אמרה שיר-פז.

מלי סגרה את הדלת מאחוריה והופתעה למצוא במשרד את ניצן תות. הוא אחז בה בזרועות הטייס המסוקסות שלו וחיבק אותה בתשוקה.

"ניצן", היא אמרה לו, "מה אתה עושה כאן".

"השגתי לנו אפטר לאחר הצהריים וטיסה לאילת בהרקולס", אמר לה תות הטייס.

"אני לא יכולה לטוס היום, אני בתחקור".

"תסמכי עלי מלי ותעזבי את החיותא הזה בשקט"

"איך אתה יודע על זה", שאלה מלי.

"הוא פגע רע מלי תאמיני לי, אני מכיר אותו".

"אתה בטוח, חמוד".

"בטוח, מתוקה. בטוח".

"טוב חמוד סבבה, מתי אנחנו טסים". 

"בארבע, מתוקה", אמר לה תות ונישק אותה, "בארבע".

"תספר לי שוב את הסיפור שלך", היא ביקשה, "והפעם ספר הכול"

"למה?".

"כי אני מאמינה לך".

"למה?"

"עזוב כבר. אני מאמינה לך, אז תתחיל לדבר".

ביום שמוטי חיותא הגיע לבסיס תפס אותו ניצן תות שהיה (קצין תורן) בשק"ם, ודפק לו תלונה על צחצוח נעליים. משחיותא התמרמר. אמר לו תות: "תמיד אתם מקטרים בלי סיבה חפ"ש שחרחר חמוד, אבל עכשיו אתה בידיים שלי, ומעכשיו אני אתן לך סיבות טובות לקטר.  משך שנתיים השתמש תות בכל הזדמנות שמצא להתעמר בחיותא, וחיותא מצידו השתדל לתת לו כמה שפחות תירוצים. מהר מאוד חיותא השתפשף ולתות נותרו מעט מאוד סיבות להתעלל בו. תות ניסה להציק לחיותא בכל דרך אפשרית אבל חשדו של מפקדו של חיותא התעורר ותות נאלץ לשמור מרחק מחיותא. עד שלבסוף התסכול והשעמום גרמו לתות ולחבריו לתפוש את חיותא ולפגוע בו בדרך האפשרית היחידה שהיתה פתוחה בפניהם. חיותא האומלל שלא נותר לו כל מפלט אחר, חתם על נשק והלך לפוצץ את האשכנזים המנוולים. הוא שכב על גבעה מול דיר המטוסים שלהם וחיכה לבואם אבל מש"ק משמעת ונהג תפסו אותו בשעת המעשה ועצרו אותו.

"מה שהורס אותי", אמר חיותא למלי משסיים לספר את סיפורו, "זה לא שהם היו טייסים ואשכנזים, ואפילו לא זה שהם דפקו אותי בתחת. זאת העובדה שהם עשו את זה כנגד רצוני".

מלי נאבקה כדי לפתוח חקירה יסודית, ולהוציא את האמת לאור. אבל איש אינו מקשיב במדינה הזאת לשני מזרחים. היא עזבה את הצבא ותמכה בחיותא לאורך כל המשפט שלו. במהלך המשפט צמחו ניצני אהבתם והשתרגו. יש להם ארבעה ילדים עכשיו.

חיותא יושב בכלא מאז ועד היום. אבל תות עדיין מטיס את טובי מטוסינו בשמי הדרום הכחולים והצלולים.

על המחבר

רֵאלי חממו (25), נולד וגדל באופקים למשפחה מרובת ילדים, דלת אמצעים ועם זאת חמה ואוהבת. עוד בנעוריו התבלט ראלי כנער בעל יכולות אנליטיות גבוהות ויכולות גופניות נחותות ולכן (מעיד ראלי על עצמו):  "אילולא הגת, ההגנה והאהבה של בני משפחתי מעולם לא הייתי עובר את בית הספר היסודי". אף על פי כן, בעזרת מלגות של נדבנים תומכי הקשת המזרחית הצליח ראלי להתעלות מעל הנסיבות. כיום ראלי הוא תלמיד החוג למזרחיות יהודית באוניברסיטת תל-אביב ונחשב להבטחה הגדולה של החוג.

נימוקי השופטים

כל אחד ואחת מאיתנו התנסה במהלך שירותו הצבאי באדישות המקוממת המאפיינת את היחס של צה"ל אל בני-המיעוטים. יחס זה מהווה אספקלריה ליחסה הכללי של החברה הישראלית לבני-המיעוטים; האני הקיבוצי בולע את האני הפרטי ומעכל את אחרותו לטובת מטרותיה של ההגמוניה האדישה. סיפור זה, המטריד בפשטותו, דומה לסיכה חדה החודרת מבעד לאדישותנו, ומזמנת לפנינו ולו לשבריר שנייה את סבלו של המיעוט הנדכא. אוזנו הקשובה של חממו הפליאה ללכוד את לשונו הראשונית של האחר. השימוש של חממו ב'סלנג' אינו רק סגנוני. חממו משתמש ב'סלנג' כדי להתנגח עם לשונו המדירה של הקאנון. בכתיבתו המרעננת והמינורית מצליח חממו לא רק לספק סיפור מתח מבדר אלא גם להפנות את המבט לחלקים המחוספסים שלנו עצמנו, שמן הראוי שנתעמת איתם.