כל כמה שיגעו האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף-

–והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר.

השמש נתן את חומו, העשב שב לתחייה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולברים, כי אם גם בין לוחות האבנים; ועצי הלבנים, הצפצפות ודובדבני הבר פתחו את עליהם הריחניים, נוטפי השרף ובתרזות תפחו הפקעים המתבקעים; אנקורים, עורבי נחל ויונים בנו להם כבר קניהם בחדוות אביב, והזבובים התחממו בשמש וזמזמו ליד הקירות. צמחים וצפרים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל.

ורק בני האדם – האנשים הגדולים, המבוגרים –

לא פסקו מלרמות, מלענות איש את עמו ואיש את חברו. נדמה להם, לבני האדם, כי לא בוקר-האביב הזה הוא החשוב והקדוש, לא זה היופי אשר לתבל-יה, הניתן לאשרם של כל הברואים – היופי המטה את הלבבות לשלום, לרעות ולאהבה, כי אם חשוב וקדוש הוא רק מה שהם עצמם בדו מליבם, כדי לשעבד איש את חברו.

ל.נ. טולסטוי