| 8/2003
 מינהל מקרקעי לעזאזל
בן אדם, צריך משכנתא? צריך. בשביל משכנתא צריך, מסתבר, אישור ממינהל מקרקעי ישראל על זכויות על הנכס (= המגרש שקנינו בכסף רב). מתקבל על הדעת שאישור פשוט שכזה אפשר יהיה להוציא ע"י שיחת טלפון פשוטה למינהל, בה אמסור את מספר תעודת הזהות שלי והמינהל מצידו ישלח לכתובתי (המופיעה, כמובן, בתיק שלי במינהל) את אותו אישור בדואר. מתקבל על הדעת אמנם, אבל רחוק מהמציאות מרחק רב. היו לנו כמה טעויות בסיסיות בהנחות היסוד, מסתבר.
טעות ראשונה: אישור כזה אי אפשר להוציא בשיחת טלפון. למה? כי זה נוח מדי. כדי להוציא את האישור יש להגיע אל המינהל, בשעות הקבלה, ולבהות בפקידה בעת שהיא מתקתקת על טרמינל Mainframe מסכן את מספר תעודת הזהות שלי, בוהה בפרטים המתגלגלים על פני המסך וממלמלת כל מיני משפטים מזרי אימה כגון "אה, זה בכלל לא פה... זה בהנהלת חשבונות" או "רגע, מה זה?". לאחר בהיה אינטנסיבית מספיק במסך (שהוא, אגב, מסך שטוח 17 אינץ' המשמש להציג טקסט בלבד, כזה שגם טרמינל VT שעולה מאית המחיר יספיק בשבילו) היא מביטה בנו ומודיעה לנו שהיא צריכה בשביל זה שיביאו לה את התיק מלמעלה, כדי לוודא שאנחנו לא חייבים להם כסף או משהו. כמה זמן לוקח להביא את התיק? בין 10 דקות לשעה, היא מרגיעה אותנו.
טעות שניה: נוח לא יהיה לנו. קודם כל, המינהל ממוקם קרוב לצומת מעריב. מקום שבו בשעות הבוקר (שהן כמובן שעות הקבלה של המינהל) אין חניה אלא רק בחניונים שלוקחים מחירים מופקעים. דבר שני, אם רוצים למצוא שירותים בבניין המופלא צריך לעלות שתי קומות, למצוא את הכפתור הסודי שמוריד את הגשר שחוצה את תעלת התנינים, להגיד נכון את הסיסמא הסודית ("האזרח הוא קקה") ולדלג על כל בלטה שלישית כדי להמנע מחצי הרעל. כמובן שידית הורדת המים בשירותים היא בעצם מלכודת שמשחררת את כדור האבן הענקי שמאיים למעוך אותך. הידית האמיתית של המים בעצם נמצאת למטה, אצל הפקידה שמחכה לתיק שלך ובינתיים משתשעשעת בהורדת מים אקראית.
טעות שלישית: חשבנו שנבוא, נקבל את האישור ונלך. מקסימום רבע שעה. טוב, אז פה באמת היינו תמימים. יש כמובן תור של די הרבה אנשים שגם הם רוצים כל מיני אישורים. דבר שני, הפקידות לא ממש זכאיות לפרס ישראל על יעילות. בדיוק כשהגענו נכנס איש עם המון לחמניות וחילק לפקידות. כל פקידה בתורה נברה בערימת הלחמניות ובחרה לה את הכי טובה ומיד אחרי זה הלכו להן יחדיו לארגן כוס קפה (הרי צריך להוריד את הלחמניה עם משהו, לא?). כל זה כמובן מול עיניהן הכלות של עשרות האזרחים התמימים שממתינים לרגעי התהילה שלהם בנוכחות הפקידה. וכמו שציינתי כבר בסעיף קודם, גם אחרי אותו ארוע מרגש התברר לנו שעכשיו בעצם אנחנו צריכים לחכות עוד פעם. לגבי נוהל הזמנת התיק, אז הפקידה מתקתקת לה את פרטי התיק שהיא צריכה, זה עובר ברשת המחשבים המופלאה של המינהל לאי שם, איפה שבטח זה מודפס בשלושה עותקים ומועבר אחר כבוד לאיש שהולך לאי שם אחר, איפה שנמצאים התיקים. הוא מחפש את התיק, שם אותו בערימה ואחת לעשר דקות עד שעה מישהו לוקח את הערימה הזו, שם אותה בעגלה גדולה ויורד למטה אל הפקידות ומביא להן את התיקים. אלא אם זה יוצא בדיוק בזמן שהאיש עם הלחמניות מגיע, שאז זה כמובן מתעכב.
לבסוף קיבלנו את האישור. בינתיים פתחנו סחבקייה עם האנשים האחרים שמחכים. היה שם הותיק, זה שמכיר את המינהל עוד מהבניין הקודם שלו. הוא סיפר לנו שהיום זה עוד טוב. פעם היית צריך ב 6:30 בבוקר כבר לחכות כדי שב 8:00 כשהבניין נפתח, תהיה במקום טוב בתור. בכלל, אתם יודעים איך הדברים השתפרו? עכשיו יש מחשבים וכאלה. פעם כלום לא היה. כלום. היו שם עוד אנשים שחלקו איתנו את הרגעים הקשים, חלקם חדורי תקווה ואמונה, כמונו. חלקם, אלה שכבר התחככו במינהל לא פעם, עיניהם כבויות, מביטים ביקום במבט של אדם שראה יותר מדי והמציאות הכריעה אותו. בקרוב אצלכם, הם אומרים לנו במבט שמלמד שהשמחה היחידה שנותרה להם היא השמחה לאיד.
אבל אנחנו אופטימיים. רוחנו איתנה. לנו בסוף יהיה בית לשכן בו את נפשנו השבורה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
