העם צריך נגיף חזק! |
| 8/2003
מה קרה לנו בדרך
נזכרתי במשהו שקרה לנו בדרך למינהל. מסתבר שמינהל מקרקעי ישראל נמצא בבית מספר 90 ברחוב. רק מה, אנחנו הולכים ברחוב, מסתכלים על כל הבתים ואין על אף אחד מהם מספר. תל אביב או לא? בקיצור, הלכנו אחורה לבית האחרון שבו היה מספר, זה היה משהו כמו 106, והתחלנו לספור בתים בקפיצות של 2. כשהגענו ל 90 חיפשנו שלט, משהו, הרי בכל זאת זה מוסד שנותן שירות לאזרחים. שום דבר. קדחת.
אחרי חיפושים אינטנסיביים מצאנו שלט ישן ומתקלף, חצי שבור, זרוק בפינה חשוכה במיוחד. על השלט היה כתוב "מינהל מ... ..אל", כשהנקודות באות במקום חלקים בשלט שפשוט היו חלודים ומקולפים כל כך שאי אפשר היה לפענח מה כתוב שם. אבל, אנחנו היינו מעודדים מהשלט כאילו היה לפחות אות מאלוהים ופסענו בצעדים מאוששים אל הכניסה. לא היה שומר, מה שנראה לנו מעט משונה, אבל הצדקנו את זה בעובדה שכנראה המינהל צריך לדאוג יותר מהאזרחים שבאים לקבל שירות מאשר ממחבלים מבחוץ. נכנסנו למסדרון אפלולי שהתפתל ימינה ושמאלה עד שהסתיים בדלת חומה ששרידים של אלפי מדבקות ושלטים הותירו עליה פסיפס מרתק של צבעים דהויים. בצד שמאל היה חלון קטן שמאחוריו ישבה פקידה עם שיער צבוע בסגנון אתי אלון. חייכנו אליה ושאלנו "כאן זה מינהל..." לא הספקנו לסיים את השאלה כשהיא שלפה ממגירה לידה כוסית שבתוכה נוזל ירקרק ואמרה "כנסו בדלת, הכיור נמצא מצד ימין, לא יותר מחצי דקה! ברור? זה עשוי להרוס לכם את השיניים."
לא הבנו. לקחנו את הכוס ופנינו אליה שוב - "אנחנו צריכים אישור זכויות...". שוב נקטענו, הפעם לחצה על כפתור אדום שנמצא לידה. החלון נאטם ע"י מחיצת ברזל בקול שהדהד במסדרון וקולה של הפקידה נשמע מרמקול שמוקם מעל החלון - "כיור, ימין, חצי דקה. אחר כך נדבר".
בלית ברירה פנינו אל הדלת. היא נפתחה בקלות וחשפה חדר קטן, קירות מתקלפים, מראה מלוכלכת וכיור שניכר בו שהוא עומד שם כבר לפחות 20 שנה וכנראה שניקו אותו מאז בערך 20 פעם. בקיר הנגדי היה שעון גדול שבו רק מחוג שניות, מתחתיו היה שלט שבו היתה המנטרה המוכרת לנו - "אין להמשיך בפעולה מעבר לחצי דקה. הדבר עשוי לגרום נזק בלתי הפיך לשיניים". כשהתקדמנו מעט לעבר הכיור נטרקה הדלת מאחורינו. בחינה קצרה שלה העלתה שבצד הזה לא היתה לה ידית וכן שאין לנו שום דרך לפתוח אותה. אחרי דקה של דפיקות על הדלת, שהניבו רק רעש עמום וכנראה שלא הטרידו במיוחד את הפקידה מהצד השני החלטנו לעשות הערכת מצב.
הנה אנחנו כאן, במקום שלמיטב ידיעתנו אמור להיות מינהל מקרקעי ישראל, עם כוס ובה נוזל ירקרק וסמיך שאנחנו אמורים להשתמש בו כנראה רק חצי דקה ולא יותר. הנוזל הדיף ריח חזק אך מוכר, ריח שהסגיר לנו את מטרתו. חייכנו אחד לשניה והתחלנו בפעילות. לאחר חצי דקה ירקנו לכיור ואז נפתחה הדלת. החלון של הפקידה היה פתוח עכשיו והיא הסתכלה בנו במבט בוחן.
"לקח לכם זמן. אתם בטוחים שלא עשיתם יותר מחצי דקה? זה רע מאד לשיניים."
"אנחנו בטוחים. הסתכלנו בשעון."
"טוב, אז איך עוד אפשר לעזור לכם?"
"אנחנו צריכים אישור זכויות על המגרש שלנו."
"מה?"
"אישור זכויות"
"מבחינתי אתם מאושרים ויש לכם את מלוא הזכויות. אין לי מושג על מה אתם מדברים"
"זכויות, את יודעת, בשביל משכנתא, ממינהל מקרקעי ישראל"
"תקשיב, מותק, אל תבזבז לי את הזמן. מי זה מינהל מקרקעי ישראל? איפה הוא יושב? זה שמעון?"
"זה לא פה? מה זה המקום הזה?"
"חמודי, אתה לא יודע לקרוא שלטים? פה זה מינהל מגרגרי ישראל. מה, לא עשיתם עם השטיפת פה?"
"..."
"אתם בטוחים שלא עשיתם יותר מחצי דקה? זה יאכל לכם את השיניים כמו כלום"
בשלב הזה כבר היינו בדרך החוצה. שני בתים בהמשך הרחוב מצאנו את השלט הגדול והחדש של מינהל מקרקעי ישראל. כשישבנו שם וחיכינו בתור היתה לנו הרגשה שהחיוך שלנו הוא המבריק ביותר ושריח הפה שלנו מדהים. אנחנו רק מקווים שלא עשינו יותר מחצי דקה, זה באמת מסוכן לשיניים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
