| 8/2003
לא מתוכנן
הפוסט של היום היה אמור להפתח בקטע הבא ("זהירות מהמרווח?"), מין אבחנה סיינפלדית שכזו על פרט שולי וחסר משמעות שנופח לכדי פיסקה שלמה של קשקשנות גרידא. אבל זה לא קרה. הסיבה שזה לא קרה היא שכשנכנסתי בבוקר לבלוג של אריקון (כמו שאני נוהג לעשות, בינתיים הוא היחיד ברשימת ה"בלוגים שאני לא שונא") ראיתי קטע שלם שמוקדש לי, כולל תמונה שפעם צילמנו ואפילו הקדשה שאני כתבתי לו פעם וכמעט שכחתי. כשראיתי את זה חטפתי צביטה קטנה בלב. שילוב של נוסטלגיה, שתמיד גורמת לדברים להראות הרבה יותר טובים בדיעבד, עם זכרונות שונים ומשונים מתקופה אחרת לגמרי, עם נסיון להזכר למה בעצם אנחנו עכשיו הרבה יותר רחוקים ממה שהיינו פעם. מין ערבוביה כזו של רגשות ומחשבות שלא נתנה לי לחזור לאותה יציאה סיינפלדית מטופשת.
זה הוביל אותי ישירות למחשבה על הכתיבה שלי פה בבלוג. סך הכל אני בן אדם שלא מדבר על הרגשות שלו כמעט עם אף אחד. אפילו אשתי צריכה לסחוט את זה ממני וגם אז אני מסתתר מאחורי קיר של הומור דלוח וציניות שאינה במקומה. חשבתי שאם אני אתחיל לכתוב בלוג, תחת מעטה האנונימיות והעובדה שהייתי משוכנע למדי שהבלוג ישאר נחלתי הבלעדית (ואולי גם אריקון וקפוצ'ון), אז יהיה לי יותר קל ואני אוכל לשפוך את לבי קצת. כי לפעמים אפילו אני מרגיש שיש לי דברים לשתף ולהגיד וכשהם מצטברים והופכים למשא, אני בדרך כלל פורק אותם על האנשים הלא נכונים בצורה הלא נכונה. אבל איכשהו, זה לא יצא, קראתי עכשיו את כל מה שכתבתי פה בבלוג וחוץ מהתייחסויות מרומזות ורמזים קטנים, אין פה אמירות אמיתיות על עצמי ועל מה שאני מרגיש. ציניות יש בשפע, הומור קלוקל יש המון (והומור מוצלח יש מעט), אבל מעט מאד דברים שיוצאים מהלב.
אז הנה פסקה אחת מהלב (ולכן בפונט קטן, אם לי קשה לכתוב, לכם יהיה קשה לקרוא) -
אני מתגעגע לפעמים לתקופה ההיא, בה חלקתי חדר עם חברים וחברים אחרים היו תמיד במרחק של לא יותר מחמישה מטרים. יש לי היום הרבה פחות אנשים קרובים שאני מדבר איתם באופן שוטף ממה שהייתי רוצה. אני לא ממש בטוח למה, אולי העובדה שהתחתנתי ובאופן טבעי תשומת הלב הוסטה לקשר הצמוד והאינטנסיבי הזה, אולי סתם כי אני עצלן ובמקום להרים טלפון לדבר עם מישהו, אני יושב ובוהה בטלוויזיה. תמיד כשאני חושב על זה אני מאשים את עצמי, אבל במין צורה עקומה - אני תמיד טוען שאנשים מתרחקים ממני כי אני חרא בן אדם. אני לא בטוח שזה נכון, אבל תמיד נוח לי לשנוא את עצמי, בעיקר כי אני יודע הכי טוב איך לפגוע בי. אבל אולי בעצם כל מה שאני צריך לעשות זה להרים טלפון, לקפוץ לבקר, לדבר עם חבר ולהגיד לו שהתגעגעתי ולמה אנחנו לא מדברים יותר? אולי. אני יכול לנסות. במקרה הכי גרוע, תמיד יש לי את עצמי לשנוא ולהאשים.
תודה, אריקון, על רגעים קטנים של אושר והגות בבוקר אקדמי אפרורי.
ובחזרה לענייננו.
זהירות מהמרווח?
הייתי אתמול בתחנת הרכבת של האוניברסיטה. לא נסעתי ברכבת, רק הייתי בתחנה, עליתי לרציף, העברתי חבילה לאחותי שהיתה על הרכבת (מבצע מרשים של תכנון וביצוע מדוייקים) והלכתי משם. בכל מקרה, כשחיכיתי לרכבת, שמתי לב שעל קצה הרציף יש כתובות אזהרה (הציטוט אולי לא מדוייק לחלוטין, אבל רוח הדברים נכונה):
אין לעמוד קרוב לקצה הרציף
Please mind the gap
אכן, אזהרות במקומן בכל הנוגע לפסי רכבת, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שמדובר על שתי אזהרות שונות לחלוטין. העברית נוגעת לזמן בו הרכבת איננה בתחנה. בזמן זה לא מומלץ להתקרב לקצה מחשש לנפילה או להיתקלות ברכבת הנכנסת לתחנה. האנגלית מדברת על הזמן בו הרכבת כבר בתחנה ואתה רוצה לעלות אליה. בזמן זה, יש לשים לב למרווח שבין הרכבת לרציף, על מנת שלא ליפול.
ונשאלת השאלה - איך זה קרה? למה יש שתי אזהרות שונות בשתי שפות שונות? האם הסיבה היא שהישראלים ידועים באהבתם למקומות מסוכנים ולכן יש לדאוג להזהיר אותם שלא יעשו עמידת ידיים על אבן השפה של הרציף בדיוק כשהרכבת מגיעה, בעוד שתיירים דוברי אנגלית הם שקולים יותר, אבל פחות יציבים בהליכתם ולא שמים לב כל כך למרווחים המזומנים להם בדרכם? האם ההנחה היא שישראלים, ברגע שהרכבת כבר הגיעה, ממילא מדלגים על כל המדרגות של הרכבת ומקפצים ישירות אל תוך הקרון ולכן ממילא נזהרים מהמרווח?
התאוריה שלי פשוטה יותר. אף אחד ברכבת ישראל לא רצה בעצם להזהיר מפני המרווח, מכיוון שרכבות ישראל ממילא לא מותאמות במיוחד לרציפים ותמיד יש מרווח גדול למדי בין הרכבת לרציף. האזהרה העברית היא האזהרה החשובה, בעוד את האזהרה האנגלית פשוט העתיקו כלשונה מה Underground של לונדון, כי זה חסך את הצורך במתרגם וגם נותן הרגשה של חו"ל. ההנחה היתה שאזהרה היא אזהרה, ואין מה לדאוג על נוסחים, גרסאות וכל המרעין בישין האחרים. יעילות, חסכון וטמטום - אבני היסוד של העשייה הישראלית.
ולבסוף, תהיה אחרונה - מה אומרת העובדה שאין שום אזהרה בערבית?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
