| 10/2003
 אסוציאציות
יום כיפור בפתח. בית כנסת, ילדים עם אופניים נמרחים על הכביש, מכתב הטייסים out, וידוי הלא-צמים in.
אני לא צם. מסיבות בריאותיות. אסור לחולי סכרת לצום, איך אפשר לשמור על משטר סוכר מסודר בגוף אם לא אוכלים? מעקף נאה, חלקלק ונקי מסביב לכל ביצת הצם-לא-צם הטובענית. אין לאף אחד זכות להעיף בי מבט ששמור לכופרים. אני מלך שומרי המסורת, אבל אני חולה, תשאלו אפילו את אלוהים - הוא חתם לי על טופס ויתור. יש לי פרופיל 21 דתי.
פעם, כשהייתי עלם חמודות (ואפילו צמתי, פעם צמתי בטעות יום כיפור שלם בלי שהתכוונתי) הייתי הולך כל ערב יום כיפור עם החבר'ה לכיכר המרכזית של העיר (חדרה, אם אתם מתעקשים לדעת. כן, כן, אני יודע, אף אחד לא מושלם) ושם היינו מבלים את כל הלילה בלהסתובב סביבה ולראות אנשים שונים ומשונים ולנהל שיחות חולין רבות משמעות. על מה? כמובן, על נושא הצם-לא-צם. היום זה קצת אחרת, אחרי הבית כנסת וכל נדרי (יש לי פטור מאלוהים, אבל אבא שלי לא משחרר אותי. ככה זה, הרמטכ"ל אולי מרשה, אבל אצלי בבסיס אתה תעשה מה שאני אומר לך) אני הולך עם החבר'ה, יושבים בבית של ליבליך ומשחקים רמיקוב תוך ויכוחים ענייניים על נושא הצם-לא-צם. ככה מעבירים את רוב הלילה, עד שמישהו מתעצבן שהוא הפסיד ברמיקוב וצועק על כולם שהוא הולך. כמובן שכולם צועקים עליו בחזרה איך הוא מעז ככה להתנהג ביום כיפור ובסופו של דבר החבורה מתפרקת ואז כולם הולכים הביתה.
זה החסרון העיקרי של יום כיפור - שצריך ללכת הביתה. מדובר במקרה שלי על משהו כמו 30 דקות הליכה, וכשזה מגיע בשעה מאוחרת של הלילה זה די מבאס, כי כל מה שרוצים זה לישון כבר, וההליכה הזו מעכבת את השינה משמעותית.
אני אוהב לישון. מאז ומעולם אהבתי לישון, אפילו שכשהייתי ילד לא הייתי ישן בצהריים אף פעם. היום שאני חושב אחורה על זה, אני לא מבין איך הצלחתי. מתי שאני רק יכול אני מתחפר במיטה ואם זה אפשרי בצהריים, מה טוב. אני כל כך עייף כל הזמן שלפעמים אני מבלה שעות ארוכות בלשבת ולחשוב על כמה אני רוצה לישון. פרודוקטיבי זה לא, אבל זה עוזר לי לפתח רחמים עצמיים עזים ואז אני מרגיש קרוב לעצמי ולרגע אני לא מקלל אותי. אחר כך אני מתעצבן על עצמי שאני נוקט במניפולציות רגשיות כדי לגרום לי לחבב אותי, וישר אני שונא את עצמי בחזרה.
שנאה עצמית זה דבר בריא במידה. כמו כל דבר, אולי חוץ מתאונות דרכים והשואה. אפילו לשמוע שלמה ארצי זה בריא במידה, כי זה מכניס בך מידה מסויימת של פרופורציה. אם כל החיים רק היית שומע מוזיקה נהדרת ומופלאה, נניח את Disintegration של הקיור בריפיט, אז היית שוכח כמה זה דיסק נפלא, כי בסיס ההשוואה לא היה הוגן. ככה, כל פעם שאני שומע שלמה ארצי אני נזכר בשמחה ובתענוג רב שלא כל המוזיקה מחורבנת כזאת, אלא יש גם מוזיקה שמגיעה ממקומות אחרים לגמרי ואיכותיים בסדרי גודל יותר. הערת אגב - בהזכירי את שלמה ארצי אני מתכוון גם למסחרה המזוויעה שנקראת "רימיקס של אספ אמדורסקי" (הבנתי שמאז שהוא נהייה DJ הוא רוצה שיכתבו את השם שלו לא עם פ סופית אלא רגילה) - הרי ברור שכל הרימיקסים האלה זו סתם תחבולה נואלת שתפקידה לגרום לתחנות הרדיו להחזיר את ארצי לפלייליסט שלהם, למרות שהרימיקס נשמע בדיוק כמו המקור, שגם הוא לא משהו.
"התפוררות" של הקיור. דיסק מופלא. היה לי את הדיסק הזה הרבה לפני שהבנתי כמה הוא מופלא. הייתי שומע רק את Lovesong (שיר 4) ואת Lullaby (שיר 6). למה? כי אלה השירים שהכרתי. את פריצת הדרך עשיתי בעזרת בחור שפעם שיחקתי איתו כדורסל. הוא תמיד טען שהשיר הטוב ביותר בעולם הוא שיר הנושא של הדיסק. אמרתי, ננסה. למי שלא מכיר, אני ממליץ בחום. שיר לא פשוט, עם אווירה כבדה שכזו. הקול של רוברט סמית' מיילל ובוכה, ובסוף השיר אתה נשאר עם מועקה בלב, כזאת שרק שמיעה נוספת של השיר יכולה אולי להקל. ואולי לא. אחרי שהגעתי לשם, הדרך הייתה קצרה לשאר שירי הדיסק.
אלבומים באופן כללי מתחלקים לשני סוגים - אלה שאתה אוהב במכה ראשונה ונמאסים אחרי 10 שמיעות, ואלה שבפעם הראשונה אתה לא מבין מה הולך בהם, אבל אחרי 20 פעם פתאום אתה מתחיל להבין. Disintegration הוא כזה ואולי מייצג הז'אנר האולטימטיבי. גם Electro-Shock blues של הצלופחים הוא דיסק כזה, ואני עכשיו בתקופה שאני אוהב אותו יותר ויותר. אני שומע אותו קבוע באוטו וכל שמיעה רק מחבבת אותו יותר עלי. אין ספק שהסוג הזה של האלבומים מועדף עלי בהרבה על פני אלבומי האינסטנט.
אני כמובן מתעלם לחלוטין מקיומם של אלבומי הזבל, כגון להקות בנות/בנים, שלמה ארצי, ג'ניפר לופז, רוב הראפרים שעסוקים בעיקר בפרגון עצמי ומדונה.
הבנתי שמדונה עכשיו כותבת ספר ילדים. אני אתעלם מההערות הציניות המתבקשות (אני מניח שכל סאטיריקן שמכבד את עצמו כבר העיר על הנושא) כי האוקסימורון ברור לכל מי שלא נולד אתמול. עדיין, לבסס ספר ילדים על הקבלה זה קצת יומרני, אם לא מגוחך. מצד שני, למדונה יש כמויות עצומות של fuck you money, מה שאומר שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.
Fuck you money. כמה זמן שלא שמעתי את הביטוי... היה מישהו שעבד איתי שהשתמש בביטוי הזה. הכוונה היא לצבירה של כמות כזאת של כסף שגם אם יבוא מישהו ויציע לך עבודה עם משכורת חלומית, תוכל להגיד לו fuck you ולהשאר לגרבץ בבית ולעשות את מה שאתה אוהב. כמה זה FYM? זה כמובן תלוי את מי שואלים. אני חושב שלי יספיקו משהו באזור ה 5 מליון שקל. אני לא צריך לקנות יאכטה, לא צריך מטוס פרטי. אני רק צריך לבנות את הבית שלי במושב, לשבת בחצר המטופחת עם הילדים והכלבים ולשתות דיאט קולה לימון תוך כדי שאני כותב את הספר הראשון שלי. ביום כיפור, כולם יוכלו לבוא אלי ולשחק רמיקוב ועדיין לנהל דיוני צם-לא-צם. ואני אגיד - "יש לי את ה fuck you money שלי, אני כבר לא חייב לצום".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
