| 10/2003
צפרדעים
הצפרדע החליטה שהיא חייבת לעבור את הכביש. למה? כי בצד שלה של הכביש גדלו עצי אקליפטוס והם שתו לרוויה כל שלולית מים שנשארה באזור. ככה זה היה גם בשכונה הישנה בחדרה, נזכרה הצפרדע בסיפור שסבתא שלה סיפרה לה פעם, היו שם ביצות ענק, גן עדן רטוב ולח מלא בכל טוב. פתאום הגיעו החלוצים, תקעו שם עצי אקליפטוס מפה ועד האופק והופ, הלכה הביצה. כל הצפרדעים השוות ברחו משם לעמק החולה ולכל מיני מקומות אחרים בפריפריה. בחדרה נשארו רק הצפרדעים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. כל מיני צפרדעים חומות, צהבהבות עם כתמים שחורים ועוד כאלה פריחות וערסים. כל הצפרדעים הירוקות, אלה שהולכות לטיס ולקרבי, כולן נטשו.
אבל הסבתא של הצפרדע והאמא של הצפרדע, שאז היתה עוד ראשן חלקלק ושחרחר, נשארו שם. למרות האקליפטוסים, למרות הריסוסים, למרות הבתים שהתחילו לצוץ איפה שפעם היתה רק שלולית. הסבתא התעקשה - "אנחנו היינו החלוצים בארץ הזאת. באנו לכאן מאפריקה בלי כלום. עכשיו תראי מה יש לנו, משפחה ענקית, מאות ראשנים, שלולית שלמה שכולה שלנו. לא יקחו לנו אותה, אנחנו היינו כאן תמיד וכאן נישאר."
עד לאותו יום שהטרקטור הענקי הגיע ודרס את סבתא. הוא נסע ישר עליה, בלי להאט אפילו בראותו את הצפרדע האמיצה שנעמדה הישר במסלולו והתעקשה שהוא לא יעבור בביצה, בכור מחצבתה. אז הוא נסע ישר עליה והתחיל לחפור הישר בשלולית היקרה שלהן. האמא של הצפרדע והצפרדע עצמה (שעכשיו כבר היו לה רגליים) הצליחו לקפוץ משם שנייה לפני שהיה מאוחר מדי. כך הן שרדו את שואת צפרדעי רחוב תרנ"א בחדרה. יש אנדרטה מפוארת לזכר הקהילייה המשגשגת שפעם היתה שם, אבל חוץ מזה אין כלום, איפה שפעם היתה שלולית היום יש רב קומות.
האמא והצפרדע נותרו לבדן. ללא רכוש, ללא משפחה, ללא תקווה. הן נדדו ימים על ימים בפחד ואימה. כל פעם שמצאו שלולית נחמדה שיכלו לקרוא לה בית, או שסולקו על ידי כנופיות צפרדעים שהכריזו בעלות על המקום (פעמיים אנסו את האמא, פעם אחת גם תלשו לה רגל) או שנסו בבהלה למשמע הטרקטורים המתקרבים. לבסוף גם האמא מתה, היא היתה עוד צעירה, אבל החיים הקשים של הנדודים (ועוד עם רגל מעץ) והצער על אובדן משפחתה הכריעו אותה.
הצפרדע נותרה לבדה. היא התיישבה בשכונת עוני של צפרדעים אי שם באזור גבעת-אולגה. המקום היחיד להשיג אוכל היה מהצד השני של כביש החוף. כל יום היו שומעים על צפרדעים שמתו כשניסו לחצות את הכביש ומכוניות הפכו אותן לכתמים ירוקים-אדומים על שחור האספלט. גם ככה החיים היו קשים, עם העוני והאלימות ברחובות. על השכונה השתלטה חבורה של קרפדות שהפכו את חיי האזרחים המהוגנים לגיהנום. הן דרשו אחוזים מכל אוכל שהצליחו להשיג ובתמורה לכך לא היכו אותם. בלילות הצפרדע הסתגרה לה בביתה ולא העזה להוציא את האף מפתח הדלת מפחד הכנופיות המשוטטות בשבילים. היא ישבה בביתה, לאור גחלילית, ודמיינה איך היו החיים פעם, לפני שהגיעו האנשים וגירשו את משפחתה מביתה. ככל שחלפו הימים התחלפו רגשות העצב והמלנכוליה ברגשי זעם ורצון לנקמה. הצפרדע ישבה לה בלילות וניסחה את העקרונות שעליהן תתבסס תנועתה. זכות השיבה של הצפרדעים לשלוליות. הדרישה להרוס את הבתים ולעקור את האקליפטוסים ולהחזיר את השלוליות למקומן. הדרישה לפיצויים ולשחרור המקומות הקדושים - נטיעה מחדש של חלקת הגומא הקדושה בשלולית הגדולה ברחוב ויצמן. עם העקרונות האלה בידיה, היא החליטה שהגיע הזמן לעבור את הכביש.
היא קמה, יצאה מביתה וניגשה את רצועת האספלט. נעמדה על הפס הצהוב והביטה בעניין לאורך הכביש. לא נראו אורות של מכוניות והיא החלה לקפץ לרוחב הכביש במהירות האפשרית. היא הגיעה לצד השני מהר יותר משחשבה וכך עמדה לרגע על השוליים להתנשף ולהרגע מהחוויה המפחידה.
מקרה בלבד היה זה שבאותו רגע עצר שם אוטובוס של פעילי שלום-עכשיו בדרכם לעזה. הפעילים, בדרכם להצטרף לערפת במוקטעה ולהפגין הזדהות איתו ועם העם הפלסטיני, עצרו בצד כדי לעשות את צרכיהם. האוטובוס עצר, באופן מצער, בדיוק על ראשה של הצפרדע וקטע באחת את הדרישה הלגיטימית של עם הצפרדעים לעצמאות, הגדרה עצמית וחזרה לארצו.
מוסר השכל?
שלום עושים עם צפרדעים, לא עם אויבים.
Happy Tree Friends
לא יודע מה הסיפור מאחורי זה, אבל ה HTF (כמו שאני קורא להם בקיצור, כי אחרת זה ארוך נורא לכתוב) הם חבורה של חיות מצויירות וחמודות שמשום מה כל הרפתקאותיהן העליזות מסתיימות בצורה איומה. זה נראה כמו סדרה מצויירת סימפטית לילדים, עד הרגע שלאחד החברים עף הראש או כל מיני מרעין-בישין שכאלה.
בכל אופן, זה מצחיק עד דמעות ומוזיקת הפתיחה של הסרטונים פשוט ממכרת. אני ממליץ לחובבי אלימות חסרת טעם.
למציאה, חפשו בגוגל, או תלכו למשל לאתר הבא:
http://www.happytreefriends.com/watch_episodes
אל תפספסו גם בסוף הכתוביות של כל פרק את העצה הידידותית לילדים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
