התיזה שלי הגיעה לשלב הגירסה הסופית. יום ראשון, שלושה עותקים על שולחנותיהם של הבודקים. שבועיים אחרי זה, בחינה.
יום אחרי זה, ריקנות. אושר עילאי, שמחה אינסופית, הקלה בלתי נתפסת.
אה, ותואר שני ביד. אבל מה זה חשוב לעזאזל?
הייתי רץ ברחובות ושר שירים מטופשים, הייתי נתלה על עמוד תאורה בנתיבי איילון וצועק לנהגים הנוסעים הלוך ושוב, הייתי הולך על הידיים מרחק של קילומטרים תוך שאני שר את התקווה. הייתי מחייך אל השמיים, הולך בזיגזגים כדי לא לדרוך על נמלים ולוחץ את כל שש ידיהן (רגליהן? אין להן גרביים, אז אי אפשר לדעת. אולי גם הן הולכות על הידיים), הייתי יורד גבעות בגלגלונים ארוכים, הייתי מטפס את הגבעות בעודי יושב בתוך ריקשה הנגררת על ידי תאילנדי טוב מזג. הייתי מאחל שנה טובה, חג שמח ומועדים לשמחה לכל אדם שהייתי פוגש ברחוב.
הייתי עושה את כל זה, אבל אני צנון משעמם אז אני אלך הביתה לאכול ארוחת ערב.
אני מבטיח, עם זאת, שבתוכי אני עושה את כל האמור לעיל ועוד כמה.

אני רק מקווה שהלבלב שלי יעמוד בזה, מאז הסכרת הוא קצת מעורער.