הסיפור בו נתוודע לראשונה לאלי אהרוני ומעלליו.

"אז מה בדיוק המסר שלך לאומה?", חיים יבין העלה על פניו את פרצוף השאלה שלו. זה שהיה פופולרי קצת פחות מפרצוף ה"מהפך" שלו.
אלי אהרוני העלה מצדו את פרצוף המסומם-שיכור-אגו-מניאק-סולן של להקת רוק מופרעת שלו. לא שזה היה קשה, הפרצוף הזה לא ממש ירד ממנו אף פעם. "המסר שלי פשוט - אני ולהקתי 'אוכלי הכלבים התאילנדים' נופיע ביום כיפור ברחוב בר-אילן. יש לי אפילו שם מוצלח לזה - כיפורוק".
חיים יבין ניסה נואשות להחליף לפרצוף ההמום שלו, אבל נכשל מרוב הלם ונתקע בפרצוף השאלה. חלק מהצופים בבית יכלו להישבע שבאותו רגע ראו את גלי הזעזוע נעים על הפרצוף שלו מהאוזניים לקודקוד ובחזרה לפה.
"ס...ס...סליחה?" היה המשפט האינטליגנטי ביותר שבכיר שדרני ישראל הצליח להפיק.
"אה, אל תדאג", העלה אלי אהרוני את פרצוף האל-תדאג-יהיה-בסדר שלו, מה שנכשל נואשות בגלל שהוא היה מסומם לגמרי. "לא נתחבר לחשמל, זה יהיה מופע אנפלאגד". חיוך וקריצה. "דרך אגב, המען לאיומים על חיי הוא ת.ד. 3210, ת"א. אני לא זוכר את המיקוד".
חיים יבין ניסה להתעשת - "אתה לא מתכוון לרחוב בר-אילן בירושלים וליום כיפור שחל בעשרה בתשרי, נכון?", עכשיו הוא כבר הצליח לבצע חצי מעבר לפרצוף ההמום שלו, מה שרק גרם לו להראות מגוחך עד דמעות.
"לא, אני מתכוון לרחוב בר-אילן בסטוקהולם ויום כיפור שחל בארבעים ושבעה לאפריל" גיחך אלי אהרוני.
חיים יבין היה שקוע מדי בניסיונות לרדוף אחרי ההכרה שלו ברחבי הגולגולת מכדי שיתפוס את הבדיחה. "אה, אם כך אז זה בסדר. אני מניח שלתושבי סטוקהולם האדיבים לא תהיה בעיה עקרונית עם זה".
כאן החליט הבמאי שנמאס לו ועבר לפרסומות. יש לציין שזה נחשב לצעד חריג במיוחד, מכיוון שהשידור היה בערוץ הראשון וספרי ההיסטוריה מלמדים שזו היא הפעם הראשונה ב 2000 שנה ששודרו בו פרסומות.

ספר השיאים של גינס יודע לספר על מספר שיאים שנשברו על ידי אלי אהרוני. הראשון היה כמובן מספר האצבעות הנמוך ביותר שאי פעם היו לנגן גיטרה. לאלי, בוגר הנדסה קרבית, לא היה מקום ליותר מ-4 טבעות על אצבעות שתי ידיו ביחד. מכיוון שהוא היה נשוי ל-6 נשים בו זמנית, הוא שבר שיא נוסף כאדם היחיד אי פעם שלא הצליח למצוא מקום לכל טבעות הנישואין שלו (כמובן, בלי להיעזר באצבעות הרגליים). עם זאת, העובדה הזו לא הפריעה לו להקים להקה מצליחה ביותר בשם "אלי אהרוני ואוכלי הכלבים התאילנדים" תוך שבירת שיא נוסף - הלהקה עם מספר החברים הנמוך ביותר אי פעם. כאן מומלץ לדייק בפרטים - מדובר על מספר החברים האנושיים הנמוך ביותר. ביחד עם אלי הופיעו גם התוכי שלו, הכלב שלו ולוויתן הזרע החביב עליו (מה שהפך את מסעות ההופעות שלהם לסיוט לוגיסטי מתמשך).
כפי שניתן להבין, אלי אהרוני היה אדם מאד מוזר. יש מי שאומר שלולא עשה את הטעות והתגייס לצה"ל, הוא היה זוכה להגיע אפילו למעמד אליל נוער.
השיא הטרי ביותר הרשום על שמו של אלי הוא מספר איומי הרצח הגבוה ביותר, שיא שנבע מיידית מהראיון שתועד כאן לא מזמן.

אלוהים לא נהג לצפות באופן קבוע בתכניתו של חיים יבין. היה זה מקרה בלבד שהוא חזר מהשירותים בדיוק בזמן כדי לשמוע את ההצהרה של אלי אהרוני. בתור תגובה ראשונית הוא הוריד שני ברקים ושלושה רעמים על בניין רשות השידור ואז סופת ברד על ביתו של אלי אהרוני בהרצליה פיתוח.
הדבר גרם לכך שהאחראים בבית המשוגעים נאלצו להחזיר אותו לתאו ולמנוע ממנו צפייה בטלוויזיה למשך שבוע.
"נמאס כבר שהוא שופך את הברד שלו על כל הבשר והרצפה", רטן עובד הניקיון שנקרא, שוב, לנקות את הבלגן.

בשלב זה, כדאי לעצור רגע בתיעוד הדברים ולהבהיר כמה עובדות לקורא המבולבל:
אלי אהרוני היה רציני לגמרי בכוונתו לקיים הופעה ביום כיפור, אם כי יש מי שיפקפק בכך עקב העובדה שמוחו היה בעיקרו עיסה דביקה מוצפת סמים.
אלוהים הוא אלוהים. הסיבה לנוכחותו המפתיעה בבית המשוגעים היא שהוא עשה את הטעות והתגלה למאמיניו. הוא הוגדר מיידית כסכנה לחברה, קיבל כמה מאות איומים על חייו ונשלח אחר כבוד לבית המשוגעים.
עובד הניקיון, פיון פשוט לכאורה, עומד להיות האיש היחיד החשוב בסיפור הזה.

אלי התעורר בבוקר עם כאב ראש לא סביר בכלל. הוא הרגיש כאילו מישהו הניח שק כבד על ראשו ויצא להפסקת צהריים. כמובן, לאחר שהסיר את השק מלא במכתבי האיום מראשו, כאב הראש עבר מיד.
"כמה איומים כבר יש לנו?" שאל אלי את סופר האיומים הרשמי שלו (משרה מקובלת בחברה בה הדרך הפופולרית לברך אדם לשלום היא איום בשפיכת חומצה על איבריו האינטימיים או דברים יותר אקזוטיים).
"אל תפריע לי, אני סופר עכשיו. עוד פעם תשאל אותי ואני אהרוג אותך!"
זו הייתה טעות. סופר האיומים היה במהלכה של ספירה והוסיף איום נוסף. הדבר שיבש את כל מנגנון הספירה שלו והכניס אותו ללולאה אינסופית שאינה ניתנת לשבירה. הדבר מצביע על רמתו המקצועית הנמוכה, מכיוון שזה השיעור הראשון שלומדים בקורס סופרי האיומים. מצד שני, זה כנראה מצביע בעיקר על כך שהסופר הספציפי הזה היה עסוק באותו זמן בהאזנה באוזניות לתקליטו האחרון של אלי אהרוני - "בולדוג זה טעים, אבל נתקע בשיניים".
אלי החליט שנמאס לו מכל שקי האיומים וגם מסופר האיומים (שכעת היה עסוק בנסיון לכרסם את החלק האחראי על הספירה בקליפת המוח שלו, הטכניקה הידועה היחידה להחלצות מלולאה אין-סופית) ולכן הרים טלפון לפועל הניקיון החביב עליו.

חיים יבין הספיק להירגע מהראיון הקודם עם אלי אהרוני ולכן שלט בעצמו והצליח להציג את פרצוף המה-בדיוק-נחת-על-אמא-שלך שלו. "אז למה בדיוק אתה עושה את זה?"
אלי אהרוני היה מסומם לא פחות מתמיד ולכן לא טרח להציג פרצוף שונה מהרגיל אצלו- "סתם, כי בא לי, בלי סיבה מיוחדת".
"מה זאת אומרת, סתם ככה בא לך להופיע ביום הכי קדוש ליהודים ברחוב שנמצא באמצע של שכונות דתיות? אתה לא מנסה להפגין כאן כנגד חוגים מסוימים?"
"לא, להפך. למעשה, אני רוצה להודות לכל אותם אנשים מכל שכבות האוכלוסייה שטרחו להקדיש זמן ולאיים על חיי. אני לא חושב שיש טעם לצמצם את זכות האיום לדתיים בלבד או לכל מגזר סקטוריאלי אחר. למעשה, האיומים של אנשי השמאל מקוריים הרבה יותר ומצביעים על חשיבה אינטיליגנטית, אך הזויה משהו. תודה מיוחדת ליצחק מכפר תבור ששלח לי מכתב מפורט ובו תיאור מאד ציורי של השעות האחרונות של חיי, אני מחכה בקוצר רוח."
הראיון נקטע בזאת עקב בעיות טכניות באולפן.

פועל הניקיון רטן יותר מתמיד כשקראו לו לאולפני הטלוויזיה הישראלית כדי לנקות את השרידים של אולפן שלם שהתרומם באוויר עקב פיצוץ חזק למדי ולא נחת בדיוק באותה צורה.

אלי פתח את עיניו וראה שהוא נמצא בחדר מואר היטב המאוכלס ע"י רופאים שרכנו מדי פעם מעליו כדי לבדוק מה מצבו.
"אה, סליחה", תפס אלי את אחד הרופאים שעבר לידו. "מה מצבי?"
הרופא חייך חיוך גדול וצחור - "בסדר גמור, מר אהרוני, הניתוח הפלסטי הצליח באופן מושלם והאף שלך נראה טוב מתמיד. דרך אגב, אל תשים לב לצעקות מסביב, בדיוק הגיעו כמה פצועים מאולפן שהתפוצץ כשצילמו בו את 'ערב חדש'. החדשות כנראה ממש עיצבנו מישהו."
אלי הנהן קלות. החדשות בדרך כלל מעצבנות מישהו וזה באמת היה רק עניין של זמן עד שמישהו יחליט לעשות משהו נגדם.
"דרך אגב" המשיך הרופא - "ראיתי את הראיון שלך עם חיים יבין, נורא מצחיק היה הקטע שבו התפאורה נחתה לו על הראש וגרמה לו לחשוב שהוא דנה אינטרנשיונל".

ספרי ההיסטוריה זוכרים את הרגע ההוא קצת אחרת. התפאורה היתה עשויה מבטון מזוין ולכאורה לא היתה לה סיבה אמיתית ליפול על חיים יבין. עם זאת, טיל הכתף שפגע בה נחשב, על פי רוב המומחים, לסיבה מספיק טובה לנפילה שכזו. ספר אחד אף טורח לציין שבין השרידים נמצא חלק מהטיל שעליו כתוב "לאלי, באהבה מהמעריצות".
על דבר אחד יש הסכמה מלאה בין כל הספרים: זו הפעם השניה ב 2000 שנה שבערוץ הראשון הקרינו פרסומות.

הכדור שבסופו של דבר יהרוג את אלי אהרוני בכלל לא תכנן לעשות את זה. למעשה, המתנקש פספס את אלי בערך בשני קילומטרים. זה נובע בעיקר מכך שהכדור נורה בכלל במטווח, לא כל כך רחוק מביתו של אלי (שני קילומטרים משם, פחות או יותר). הסיפור על איך בדיוק הכדור הרג את אלי בסופו של דבר הוא מורכב יחסית וכולל אל זועם אחד, סרגל מברזל וכמובן - פועל ניקיון.

אלוהים היה מאד כעוס באותו יום. הוא לא ראה טלוויזיה כבר שבוע ולכן פספס את המפגש המסוקר בין דנה אינטרנשיונל לחיים ("אני גאה במיניות שלי ואשכב עם מי שיבוא לי. כן, כולל כלבים. כלבים, לא כלבות, וכולכם בתקשורת יכולים לקפוץ לי") יבין. אבל הכעס שלו היה בכלל בגלל דברים אחרים. בתור התחלה, הרגיז אותו הטמבל הזה אלי אהרוני, עם הלהקה המאד גרועה אך פופולרית בצורה מדהימה שלו והרעיון המופרע שלו לעשות מופע ביום כיפור. אלוהים דווקא חשב שלעשות הופעה ביום כיפור זה לא רעיון לגמרי שלילי. הרגיז אותו שדווקא טמבל כמו אלי אהרוני חשב על הרעיון ובטח יעשה כמויות עתק של כסף מהעניין, בעוד שהוא תקוע על כדור הארץ, בלי כסף, בבית משוגעים ולגמרי בלי הכוחות שלו.
ואז הוא נזכר שהוא לא לגמרי בלי הכוחות שלו, עדיין נותרה לו היכולת לעבור דרך קירות. העובדה שלקח לו כל כך הרבה זמן להיזכר בעובדה הזו הרגיזה אותו אפילו עוד יותר.

מקריות מוזרה או טמטום מרשים של מהנדס העיר גרמו לכך שבית המשוגעים, במקום להיות מבודד ומרוחק, חלק את אותו בניין עם חנות לפרחי נוי ועצים ננסיים, מסעדה תאילנדית, בית מרקחת אלטרנטיבי ומספרה.
המקריות הממש מדהימה היא שבית המשוגעים חלק את אותו קיר עם מטווח שבמקריות מדהימה אפילו הרבה יותר בדיוק נורה בו כדור תמים לעבר מטרה תמימה.
לקורא האיטי במחשבתו נסביר שהכדור התמים הנ"ל הוא אותו כדור שהוזכר קודם בהקשרים שליליים משהו.

הדבר הראשון שאלוהים ראה כשהוא עבר דרך הקיר היה את אותו כדור נע לעברו במהירות מפחידה. הדבר השני שהוא ראה היה את הרצפה. מקרוב.
עובדה ידועה היא שברגע שישות שמימית יורדת לכדור הארץ ובוחרת להתגשם, היא מרוויחה גם את האופציה (החיובית, לדעת רבים) למות ולבלות קצת זמן איכות עם התולעים.
עובדה ידועה קצת פחות היא שברגע שקורה כזה דבר, הוא בדרך כלל גורר שינויים שוליים בכדור הארץ עצמו.
שינוי אחד שקרה ברגע שבו אלוהים נהרג היה הפיכתה של אבקה לבנה מסוימת לסרגל ברזל באורך 30 ס"מ. שינוי אחר היה הפיכתם של כל ספרי התנ"ך בעולם לדפי-זהב של אזור הצפון, אבל השינוי הזה פחות חשוב מהשינוי הראשון.

הסיבה לחשיבותו של אותו שינוי ראשון היא מיקומה של אותה אבקה לבנה - בתוך אף. אף משופץ זה לא מכבר שבקצהו היה מחובר בן אדם מסומם המוכר כבר לקורא המתמיד. הסרגל שהופיע במקום האבקה תפס את מקומם של כמה איברים חיוניים לגופו של אלי ולכן נאלץ לגרום למותו כדי שיוכל להתמקם בנוחיות. סיכום העסקה היה מראה גרוטסקי למדי של אדם שסרגל מבצבץ מראשו. תמונה זו מילאה את העיתונים שתפוצתם הוכפלה ושולשה ביום למחרת.
בשולי אחד העמודים הפנימיים של העיתון הופיעה ידיעה קטנה על משוגע שנורה במטווח לאחר שעבר דרך קיר כדי להגיע לשם. כותב הידיעה חיווה את דעתו שאין ספק שיש צורך באדם משוגע במיוחד כדי להשקיע את כל המאמץ ולעבור דרך קיר רק בשביל לחטוף כדור בראש.

הדבר השלישי שאלוהים ראה היה חדר קטן בעל קירות מרופדים, ללא דלתות או חלונות. "סליחה, איפה אני?" שאל את הקירות.
"החיים שאחרי המוות, ההתחלה שאחרי הסוף או בקצרה העולם הבא", ענו לו הקירות שלא הכירו במוסכמה שקירות לא מדברים.
"אז פה זה גן עדן או גיהינום?"
"אין פה הפרדה. זה בית משוגעים אחד גדול וזה החדר שלך, תתרגל אליו. שמענו שאחרי 30 מליון שנה נותנים לך להחליף את הצבע של הקירות".
"בית משוגעים?"
"בוודאי. החיים כל כך יפים שצריך להיות ממש משוגע בשביל למות. לא מספרים לכם כלום בהכנה למוות?"
"הכנה למוות?"
"כן, הורדנו אחד בשם אלי אהרוני לכדור הארץ כדי שיעביר לכולם קורס הכנה למוות. הוא היה אמור לספר לכולם מה בדיוק קורה כשמתים. ככה לא תגיעו אלינו כמו שאתה הגעת, בשוק טוטאלי, בלי להביא מגבת אפילו."
"אהה. אז זה הסיפור שלו. חבל שהוא לא הצליח"
"אתה אומר שהוא לא עשה את ההדרכה הזו לכולם?"
"לא. ממש לא. תראו, היה לי יום קשה וכרגע הסתבר לי שהולכתי שולל כמה מיליוני יהודים במשך 5000 שנה. אולי נמשיך לדבר מחר?"
"אין בעיה. מוות נעים שיהיה לך", הקירות השתתקו וחזרו למשחק האהוב עליהם של ספירת מולקולות האוויר בתוך החדר.

אלי אהרוני התייצב במשרדי מנהל בית המשוגעים כדי לדווח על העובדה שהמופע בו היה אמור לבשר לכל העולם מה בדיוק קורה אחרי שמתים בוטל עקב מותו המפתיע. המנהל הודה לו על הניסיון והחזיר אותו בחזרה לחדרו. אלי התיישב בפינה וחזר למשחק האהוב עליו של ספירת מולקולות האוויר בתוך הריפוד של הקירות.
לאחר 30 מיליון שנה הוא החליף את צבע הקירות לציור מאד נחמד של פועל ניקיון רוקד ברחוב.

פועל הניקיון גמר לנקות את הלכלוך שתקרית הסרגל יצרה והתיישב לנוח מעט. כאן הזמן לספר שפועל הניקיון מסתבר בסופו של דבר כפיון פשוט ותו לא. עם הקוראים הסליחה.

הכיפורוק התקיים בסופו של דבר כדרך לציין את זכרו של אלי אהרוני. השתתפו במופע מיטב אמני ישראל שזכו לכמות מדהימה של איומי רצח. עם זאת, כל מי שצפה במופע הרגיש שהיתה פה פואנטה שפוספסה, שמשהו היה צריך לקרות ולא קרה. או כמו שניסח זאת חיים יבין (בקול דקיק לאחר הניתוח הקטן שעבר) - "בלי אלי אהרוני זה פשוט לא אותו דבר - וחבל".