סוף פסוק.

לפני חצי שעה הסתיימה הגנתי העיקשת על התיזה שלי. מכיוון שספלול כבר כתב על המאורע בצורה חיננית ורלוונטית, לא ארחיב על הנושא. אציין רק שמדובר על אותו חדר, על אותו מעמד ולא יכולתי שלא להרהר בפוסט הזה במהלך ההצגה. היה דומה עד כדי דמעות (וזה בלי ששמעתי את ספלול לוחם ברשע).

זהו. מה עכשיו? לא יודע. לנוח, להרגע, לשתות משהו ולהמשיך לפרוייקט הבא. הוא כבר שם, הכלונסאות היצוקות מבטון כבר נחפרו לתוך הקרקע והבית שלנו מתחיל להיבנות. לתוך אחד מהבורות העמוקים (תשעה מטר, אם חשוב לכם לדעת) זרקנו פרה ספוגית שכזו, ממחזיק מפתחות. עניין של מזל או סתם השתטות דבילית. מכיוון שהפרה הזו כרגע מעוכה מתחת למי יודע כמה קילוגרמים של בטון - זה לא כל כך משנה.

היתה לי התחלה של חלום שבו חלמתי על הפרה שוכבת בקרקעית הבור החשוך ושומעת מלמעלה את רעש הבטון מתחיל להשפך. איזה מזל טוב כבר יכול לצאת מזה? עברתי לחלום על דברים אחרים כמה שיותר מהר, לפני שהבטון הגיע לקרקעית. אני רק מקווה שהפרה לא תקום מקברה ותרדוף אותנו בביתנו החדש לכשיקום.

יאללה, אבל מה זה חשוב. העיקר, יש תיזה, הכל טוב. יופי לי. כיפאק-היי. היפ היפ הוריי.

ככה זה, כשאני שמח אני עובר רגרסיה לקשקשן ילדותי. תגידו תודה שרוב הזמן אני לא שמח.

על הטרחנות

אשתי הודיעה לי שהסיפורים שלי מעייפים אותה. את הסיפור על אלי אהרוני היא לא הצליחה לסיים. חבל. ואני חשבתי שהוא נחמד דווקא.

שלא לדבר על הסיפור הבא בסדרה שמלא עוד יותר בקשקושים מפגרים. חכו ותראו. לא תישאר פה אבן על אבן, הדם יגיע עד הברכיים!