היום הייתי מצונן. מצונן קומפלט, הכל כלול - נזלת, שיעולים, כאב ראש קצת, חולשה לא מובנת בגפיים ושעירות מוגברת באזור הפופיק. לכולם זה קרה, לכולם זה עוד יקרה. בשלב מסויים הגיעה נזלת עד נפש ולא היתה ברירה אלא לקנח את האף. מהלחץ קרו שני דברים: נפתחו לי האוזניים, אחרי שכבר שלושה ימים הן סתומות (מאז ששמעתי ברדיו את יהודה סעדו מקרקר על המכונית הגדולה שלו שהוא דורס איתה אירוסים - כמובן כפיצוי לזין הקטן שלו) ועלתה לי קצת נזלת למוח.
עד כה, תאור גרפי ומגעיל לפרקים הכולל הרבה פעמים את המילה נזלת. חכו, זה לא נגמר. יש עוד הרבה נזלת וור ד'אט קיים פרום. תגלית רפואית מהפכנית העלתה שנזלת במוח משמשת כר גידול מצויין לרעיונות. הם מתיישבים על הנזלת ושם, כמו צלחת פטרי ירוקה וגושנית (פיקציה! נזלת היא לא ירוקה. זו סתם מין מוסכמה מטופשת כזאת, כמו שאומרים לילד - "אם לא תאכל יבוא שוטר". תעשו לי טובה, רוב הסיכויים שגם אם ירצחו ויאנסו את כל השכונה עדיין לא יבוא שוטר) הם מתרבים ומשגשגים והופכים למבול רעיוני מדהים. לצורך העניין, אם בסרטים מצויירים תמיד מופיעה נורה כזאת ליד הראש, אז קצת אחרי שעלתה לי הנזלת לראש נדלק לי זרקור כזה של בלומפילד קצת מעל הקרחת. כמובן שהייתי חייב לכבות אותו אחרי שהתקשרו מהאבל וביקשו שאני אפסיק לסנוור להם את הטלסקופ עם ההשתקפות.
הקיצר, אז היו לי מלא רעיונות גושניים משהו בראש. השאלה הגדולה היתה איך מוציאים אותם החוצה. נותרתי אובד עצות. איך לעזאזל גורמים לרעיונות לצאת החוצה? יש מי שכותב אותם, יש מי שמצייר אותם, יש מי שמתעלם מהם לחלוטין, מכבה את המוח ובמקום לחשוב פשוט שופך סודה קאוסטית על מי שמתקרב. אבל אני לא עושה לא זה לא זה ולא זה. ואז עלה לי רעיון מופלא. לשם ביצוע התוכנית התיישבתי בסלון ביתי המרווח והממוזג, אחזתי ביד אחת דלי גדול לספיגת הרעיונות ובידי השניה לפתתי באחיזה אימתנית את שלט הטלוויזיה. הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ אקראי ובהיתי. בהתחלה הרגשתי את המוח שלי משתעל באי-נוחות. אחרי זמן מה החלו התכווצויות לא רצוניות מאזור המוח הקטן וההיפותלמוס. לאחר עשר דקות רצופות של צפייה זה קרה. התכווצות גדולה וחזקה ואז -
המוח שלי הקיא.
את הכל.

בתוך שלולית הקיא מצאתי את אותם רעיונות, מתבוססים בתוך שלולית של חשיבה מתמטית מעורבבת בפירורי היקשים לוגיים. אספתי אותם בזהירות בעזרת פינצטה, שטפתי אותם מתחת לברז והנחתי אותם על מזנון הטלוויזיה, לבחון אותם מקרוב. אחד היה קשה מדי למימוש. אחר היה ממש טיפשי. אחד אחר היה בכלל רעיון שגנבתי פעם ממישהו ושכחתי להחזיר (ועכשיו אין סיכוי שהוא ירצה אותו בחזרה, אחרי שהוא גדל על נזלת), עוד רעיון אחד היה חסר כל ערך פרקטי, אבל היה משעשע למדי. בסוף נשארתי עם רעיון אחד אחרון שהיה יחסית קל למימוש - לכתוב משהו בבלוג שלי על נזלת.

מה אני אגיד לכם, פעם אחרונה שאני מקשיב לעצמי.