לפני כחודשיים נפל דבר בישראל. אשתי (שתחיה וגו') שהיא ללא ספק אדם סבלני ומאופק מאין כמוה הכריזה בסיפוק כי היא שרדה חמש שנות נישואין לנודניק הגדול במזרח התיכון (הידוע בכינויו "אני"). מכיוון שכך התכנסה מועצת זקני העם (הידועים בכינויים "ההורים שלנו") וטיכסו עצה - מה לתת לנו מתנה.

מיד שלפנו נייר שהכינונו מראש ובו הצעות למתנות - כיסוי המשכנתא, לקחת את הילד ולהחזיר אותו כשהוא בן 18, נסיעה של חודש למלון יוקרה בקריביים וההצעה הקוסמת מכולן - רכש של אי קטן, בניית וילה ענקית עליו והכרזת עצמאות שלו כסארסיסטאן. כל ההצעות נדחו על הסף תוך תירוצים קלושים. המשא ומתן התפוצץ אך לא עבר זמן רב והזקנים חזרו עם הצעה קונסטרוקטיבית לגישור על הפער בין הצדדים. ההצעה היתה לשלוח אותנו ללילה בבית מלון, תוך שהילד נשאר אצל ההורים והם עושים לו בייביסיטר בזמן שאנחנו זוכים ללילה שלם של שינה לא מופרעת.

פרשנו להתייעצויות. אמנם מאד רצינו שיכסו לנו את המשכנתא וגם אי פרטי משלנו נשמע לנו כמו משהו שכדאי שיהיה לנו (שלא לדבר על זה שמדובר על עלות סבירה) אבל עשה רושם שהם מאד לא רוצים לעשות את זה. מכיוון שכך החלטנו שנהיה נחמדים ונקבל את ההצעה. וכך היה.

חודשיים לאחר מכן צצה הזדמנות למימוש ההסכם. אי לכך ובהתאם לזאת ארזנו מעט מטלטלין, נפרדנו לשלום מבננו האהוב ושינענו את עצמנו אל מלון היוקרה הניצב על חוף ימה של תל אביב. עוד קודם לכן דאגנו לתאם עם כל מיני אנשים שאנו מעריכים את חברתם כי יפגשו אותנו בתל אביב לאיזה קפה קטן. מכיוון שהם לא מעריכים את חברתנו, הם דאגו לסרב (פרט לנשמה טהורה אחת שאותה אכן ביקרנו, למרות שהדבר היה כרוך ברבע שעה התברברות ברחובותיה החד סיטריים של גבעתיים). לא נשברנו והחלטנו להעסיק את עצמנו. מכיוון שמדובר היה על יום שישי בצהריים וסך הכל מרחק הליכה, ג'יעג'ענו לאיטנו למדרחוב נחלת בנימין, כדי להתעדכן בחזית האמנות הלא שימושית לבית.

דבר אחד ניתן לומר בוודאות על נחלת בנימין - חם שם כמו הגיהנום בחודש יולי. זוגות זוגות פסעו שם - נשים בפנים מאירות וזורחות, מקפצות כאיילות בין הדוכנים ופולטות קריאות התפעלות אקסטטיות, וגברים מיוזעים אוחזים בבקבוקי מים כאילו חייהם תלויים בכך, נשרכים ומזייפים קריאות התפעלות חלושות. יש לציין כי אשתי איננה כזאת. היא לא מתרגשת מקניות יותר מדי, לא מתלהבת עד עמקי נשמתה מקיטש צבעוני ולא נוטה לנהל מסעות קניות של ימים רצופים. מכיוון שכך, הארוע (קרי הטיול בנחלת בנימין) היה אמנם חם ומהביל, אבל גם נסבל. אפילו יצאנו עם כמה פריטי אמנות לא שימושית שכאלה, כולל שעון למטבח שעשוי מבקבוק ויסקי ועוד כהנה וכהנה. כמאמר גדולים ממני, היה דיסקו.

לאחר מכן פסענו חזרה ברחובות תל אביב המזוהמים לעבר המלון. לא יכולנו להתחמק מתהייה נוגה לגבי המראה אותו מציגה העיר תל אביב לתיירים הבאים לנפוש בה. הטיילת אמנם נאה והים כחול כתמיד, אבל ברגע שהתייר עושה את הטעות ומרחיק למרחק העולה על 30 מטר מרצועת החוף הוא נחשף לתל אביב במלוא כיעורה האורבני. אי אפשר להתחמק מהמחשבה שתל אביב נראית כמו משהו שעיר אמיתית (כמו ניו יורק, או נניח לונדון) הקיאה. מדובר על ערימת רפש שממנה מבצבצים גושי בניינים חסרי צבע וחן (אך בהחלט בעלי ריח עז). והרעש. הו, הרעש. כל פעם שאוטובוס מפרקי מפלס את דרכו בכבישים הסואנים התחושה היא כאילו מתופפי מיומנה החליטו לתופף לך ישירות על עור התוף. חוויה. לפחות אין בתל אביב גמלים שמסתובבים ברחובות (העובדים הזרים אכלו אותם?). גם זה משהו.

המלון עצמו היה מפואר בהחלט ואף זכינו בשדרוג שהקנה לנו זכות כניסה לטרקלין העסקים האקסקלוסיבי, שם לגמנו קפה באווירה קוסמופוליטית מתורבתת. ארוחת ערב, ארוחת בוקר ובאמצע - שינה אמיתית של לילה שלם. דברים שמי שאין לו ילדים (וכבר לא בגיל בו מעירים אותו ב 3 בלילה לשמירה על המאהל) פשוט לא יודע להעריך. גם כאן היה דיסקו, אבל מהסטייל החדש - זה שבו כולם רוקדים עם אוזניות ואף אחד לא מעיר אותך. אחלה.

ביום שבת נסענו לגבעתיים לבקר את ידידתנו ואז פילסנו דרכנו חזרה לביתנו, תוך שאנו עוצרים בדרך בשפיים לקנות כיסא בטיחות לרכב. חזרנו הביתה וקיבלנו חזרה לידינו את הילד. הלילה כבר קמנו כמה פעמים. אכן, דיסקו.

מילה על מוזיקה

אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל החדש של אביתר בנאי ממש שווה שמיעה, עם כמה שירים טובים באמת. הוא החליט לזנוח את הבכיינות הקשקשנית ואמנם לא עבר לדיסטורשנים, אבל עושה מוזיקה טובה בהחלט. ישר כח. ועוד דבר - האם שמתם לב שבמסגרת אלבום הקאוורים המתוקשר עד זרא שלו, אסף אמדורסקי חזר לפ סופית? אין ספק, שנות ה 80 חזרו ובגדול.

וכמובן

שנה טובה!!!